נ

האות נ
אותיות האל"ף בי"ת
א	ב	ג	ד	ה	ו
ז	ח	ט	י	כ	ל
מ	נ	ס	ע	פ	צ
	ק	ר	ש	ת
אותיות סופיות
ך ם ן ף ץ   נקודות אָ אַ אֵ אֶ אְ   וׂ אֻ וּ אִ

האות נ (נו"ן \ נוּן) היא האות החמשה עשר מאותיות לשון הקודש שמספרה 50.

צורתה

אדמו"ר הזקן: נ: יהא ראשה כזיי"ן, לפי שצריכה להיות שוה לנו"ן פשוטה בכל היכולת לכתחלה, שהרי שתיהן נקראות נוני"ן, אלא שזו כפופה וזו פשוטה, והפשוטה צריכה להיות ג"כ בענין שאם תכפפנה תהיה כפופה כמו שיתבאר ויהיה הראש קצר ומושבה התחתון משוך לצד שמאל היטב יותר מן הראש, שלא תדמה לבי"ת, וצוארה קצת ארוך כדי להסמיך אות אצל ראשה (כמו שכתוב למעלה), ותהיה עגולה גם מלמטה לצד ימין וכן כל האותיות הכפופות צריכים להיות לכתחלה עגולות למטה שאם תפשטנה תהיה פשוטה.

בחינת הדינים שבאות זו

האות נ' מורה על שני ניגודים: לעיתים היא מורה על נ' שערי בינה ועל הארה גדולה, ולעיתים היא מורה על דינים קשים בהיותה אחת מחמשת אותיות מנצפ"ך שהם דינים. מכיון ששורש אות זו היא משם אלהים שבעשרת השמות יש נ' אותיות, שבעת החטא יש ממנו יניקה חיצונית לקליפות הנקראים אלהים אחרים, ואז משמעות האות נ' שהם דין וצער מלשון לא תונו, והוא ג"כ לשון העלם והסתר ההסתר וההעלם שנגרם על ידי הקליפות שאין בהם שום כוח ומציאות עצמית.

וענין זה של דין מובא בפירוש הראב"ד לספר יצירה: המליך אות נ' וקשר לו כתר וצר בו עקרב בעולם ומרחשון בשנה וטחול בנפש. כי צורת עקרב ראש בשרצים הפך הנחש והולך לאחור ולא לפנים והוא קר ולח קצת ביחוסו אל אריה אבל טבעו קר ויבש כמו הטחול ובו קדחת רביעית לשבים מאחרי ה', ולפיכך יתעוררו בו הקדחת.

במזמור אשרי לא מובא האות נ' מכיון שנרמזת בו "נ'פילה" ל"שונאי ישראל" בלשון סגי נהור, ולכן סמך דוד המלך במקומה את הפסוק "סומך ה' לכל הנופלים" שהיא המתקת הענין.

צורתה

צורת הנ' היא צורת זרוע מקופל המורה על דינים, ון' סופית היא כזרוע פשוט המורה על גילוי כבוד שמים, ולעתיד לבא יהפכו הדינים שבאות נ' לגבורות על שונאי ישראל.

בשמות הקודש

וזו היא האות נ' שבשם אדני, וכידוע ששני האותיות ד נ' שבשם זה מורות על דין, לעומת אותיות א וי שמורות על רחמים וחסדים, ועל ידי צירוף ארבע אותיות אלו נהפכת הנ' לרחמים.

בזוהר הקדוש

בזהר חדש מובא:

אנכי... א"י דכר. נ"כ נוקבא. ושפיר איהו, והכי קאמר, אני דכר ונוקבא כחדא, דהא נו"ן כפופה איהו נוקבא בכל אתר. אוף הכא אנכי כלא כחדא, אמאי נקט אנכי, ולא אני. אלא נ"כ תרי נוקבי אינון, ותנינן, כגוונא דשכינה לתתא, אוף הכי שכינה לעילא. וכלא אשתכח במלת אנכי, בחיבורא חדא. אנכי כללא דזכור, רזא דכל מהימנותא, נ"כ

כלומר, אותיות א' וי' מורות על בחינת המשפיע בחינת זכר, ואותיות נ' כ' מורות על השכינה הקדושה, שהיא גילוי בבחינת מקבל. ולמה אמר "אנכי" ולא "אני"? אלא מכיון שיש שני בחינות בשכינה הקדושה, יש שכינה למעלה (בינה או לאה) ויש שכינה לתתא (מלכות, רחל) וכולם נרמזים במילה אנכי, כי כולם גילויים של הבורא יתברך שהוא יחיד ומיוחד, וזה סוד כל האמונה, נ' ברחל וכ' בלאה.