שינויים

מובא ב[[משנה]] מסכת שבמסכת שביעית: ''"{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=המחזיר חוב בשביעית{{הערת שולייםהערה|אחרי זמן ההשמטה.}} יאמר לו משמט אני, אמר לו אף על פי כן, יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה"}}.

[[הרבי]] מקשה, אם שמיטה היא אפקעתא ד[[הקב"ה|מלכא]] והחוב מתבטל, אינו מרווח כל כך לשון המשנה “המחזיר חוב” “משמט אני”"המחזיר חוב" "משמט אני". הקושיא היא ביותר לפי מה שפיושו המפרשים את אמירת הלווה "אעפ”כאף על פי כן", שהוא רוצה “לפרוע” "לפרוע" את החוב.

יתירה מזו מקשה הרבי: מכיון שה[[תורה]] אמרה ששביעית משמטת את החוב ומבטלת אותו, היה צריך להיות לכאורה איסור על הלוה לעשות פעולה הפכית — - להחזיר את הממון בתור חוב — - והמשנה אומרת אשר לא זו בלבד שמותר לו ללוה לעשות כן, אלא ש: א. “רוח "רוח חכמים נוחה ממנו{{הערת שולייםהערה|כדאיתא במשנה שלאחרי זה.}}

מכאן מוכיח הרבי, כי ששמיטת כספים אינה בגדר אפקעתא דמלכא שהחוב נפקע ונתבטל לגמרי בדרך ממילא — - כי אם חובת גברא היא על המלוה להשמיט את החוב. ב. שגדר החיוב אינו להפקיע את החוב ולבטל אותו לגמרי, כי אם הוא עוזב (משמט) את החוב: אינו תובעו (לא יגוש).{{הערת שולייםהערה|עפ”ז עפ"ז יובן מ”ש הרמב”ם “מצות מ"ש [[הרמב"ם]] "[[מצוות עשה ]] להשמיט המלוה בשביעית שנאמר כו׳” כו'" שבפשטות הרי זה מתאים כשההשמטה היא חיוב על המלוה, ולא כשזהו אפקעתא דמלכא.}}

לפי זה מוסברים דברי [[הרמב"ם]], “וצריך {{ציטוטון|וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני, אמר לו אעפ”כ אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש”נגש}}, היינו שהחיוב והמצוה שעל המלוה שב"משמט אני", מוגדרים בזה שהוא מקיים מ”ש “לא יגוש”מ"ש "לא יגוש", — - שזה אינו לאו ואיסור בפני עצמו בשמיטת כספים, כ”א כ"א זהו גם קיום חיוב ההשמטה בתור מצוות עשה; כך היא גם לשון החינוך: “לעזוב החובות” — {{ציטוטון|"לעזוב החובות" - היינו שלא לתובעם; }} וכמשמעות לשון הכתובים: “שמוט "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו גו׳ גו' ואשר יהי׳ יהיה לך את אחיך תשמט ידך”ידך", ומכיון שה”לא יגוש” שה"לא יגוש" מחייב ומכריח את המלוה שיעזוב את החוב ולא יתבענו, מובן שבדרך ממילא מתבטל השעבוד וחובת הגברא שעל הלוה לפרוע את החוב (כי הא בהא תליא) — - כלשון הרמב"ם: “משמט "משמט אני וכבר נפטרת ממני”ממני", שהלוה נפטר משעבודו למלוה; אבל זהו רק ביטול השעבוד ביחס (של גדר הגברא) שבין המלוה והלוה, אבל השעבוד שעל נכסי הלוה נשאר", כי עצם החוב כשלעצמו לא נפקע

בזאת מובן מה שלדעת רוב הפוסקים{{הערת שולייםהערה|מלבד הדעה יחידאה של היראים}}. אין גדר של מצוה על הלוה להחזיר את החוב למלוה (גם קודם שהמלוה אמר ״משמיט אני״"משמיט אני"); ואעפ״כ ואף על פי כן הוא נקרא ״מחזיר חובו״ — "מחזיר חובו" - כי אע"פ אף על פי שהלוה פטור מלהחזיר את ההלואה, מ״מ מכל מקום החוב עדיין נשאר, ולא נפקע, ובסגנון אחר: כשלוה, חלה מעין בעלות של המלוה על חלק מנכסי הלוה בסכום ההלואה.

קשה לפרש שזהו ענין של פריעת בעל חוב מצוה{{הערת שולייםהערה|1=כמובא בסוף [בבא בתרא].}}, כיש המפרשים כן במשנתנו, והראיה שכנ״ל שכנ"ל זהו רק דעת יחיד שסובר שישנו חיוב על הלוה להחזיר את החוב למלוה (אם לא אמר משמט אני); ועוד, אם זהו מצוה של פריעת בע״ח — בע"ח - אפילו לפי הדעה שאינה אלא מדרבנן — - הרי זהו חיוב ממש, ולא רק ״רוח "רוח חכמים נוחה ממנו.

על פי האמור מסביר הרבי גם כן את המשך המשנה{{הערת שולייםהערה|בסיום מסכת שביעית.}}: ״הלוה {{ציטוטון|הלוה מן הגר שגתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואםהחזיר רוח חכמים נוחה ממנו, כל המטלטלין נקגין במשיכה וכלהמקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו״ממנו}}.

===ביאורי הרביביאורים נוספים ===

*'''לימוד מסכת שביעית'''. [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15951&hilite=ecd18616-f433-49d1-b0af-ad6e8d35ef9f&st=%u05d9%u05d7%u05d6%u05e7%u05d0%u05dc+ אגרות קודש ח"חלק ד ' עמ' תמז]

[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16092&hilite{{צצ|52|עמודים=25e09a90-e2c6-47df-bca044-d6cd1f420adc&st=%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%AA+%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA&pgnum=52 צמח צדק]כ"ד}}