שינויים

גדולי התורה, ובראשם [[הבעל שם טוב]] ותלמידיו, נלחמו לחמו בכת עד שניצחו אותה.

הכת הפרנקיסטית נטתה לדרך של התפקרות, וע"פ ועל פיה, התורה והמצוות בטלות, ומצוות "לא תעשה" הופכות למצוות "עשה". ברכה מקובלת בקרב הפרנקיסטים הייתה: "ברוך אתה ה'... מתיר איסורים".

מייסד הכת היה יעקב פראנק, הוא נולד בחבל פודוליה בשנת תפ"ז למשפחה אמידה שהייתה מקורבת בסתר לחוג השבתאים. בגיל צעיר ביקר בסלוניקי שבטורקיה, שם הייתה כת של שבתאים בשם הדומנה שממנה , ממנה קיבל השפעה וחיזוק.

ב[[כ"ו שבט]] [[תקט"ז]], בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו חברי הכת בבוקרו של יום בבית אכסניה של אחד מחבורתם, ונהגו שם כדרכם בריבוי פריצות והפקרות. יהודי עובר אורח שהציץ לכיוון הבית וראה את מעשיהם, רץ לספר על כך לרבני וראשי הקהילה שהגיעו עם כוחות השלטונות ואסרו את ראשי הכת, ופיזרו את המשתתפים.<ref>{{הערה|ראה בספר [[שבחי הבעש"ט]] הוצאות רובנשטיין אות מו. שרצה לקשר מעשה נורא שקשור לעניני פריצות והפקרות עם מעשי הפרנקסטים, וקשה לומר זאת, כיון שמעשה הנ"ל היה כפי הנראה כמה שנים אחרי נשיאות [[המגיד ממזריטש]] ובזמן זה המייחסים לכת הפרנקסטים כבר הופרדו מכלל ישראל, (אף שאפשר לומר בדוחק שהיו שייכים לכת בסתר).</ref>}}.

ב[[כ"ו סיוון]] [[תקט"ז]] באסיפת [[ועד ארבע הארצות]] שב[[לבוב]] ובצירוף כמה רבנים הוטל חרם על כ-2000 יהודים שהשתייכו לכת פראנק{{הערה|הרב [[יעקב עמדין]] - היעב"ץ - היה בין הפעילים המרכזיים, במיוחד שלושת חתניו שכיהנו חברים בועד ארבע ארצות.}}. החרם הופץ בדפוס בכל קהילות פולין, ובכל קהילות ישראל הרחיקו את אנשי הכת שלא יבואו ויתערבו בין בני ישראל.

החרם נכתב על ידי חברי [[הקלוז הקלויז בברוד]], בהשתתפות הרב [[חיים הכהן רפפורט]]{{הערה|חתומים בחרם: בספר מלצי אש (הרב אברהם שטערן שנת תרח"ץ) בתאריך י"ג אייר מזכיר את הרב מור"ר נפתלי הירץ אשכנזי אב"ד דובנא}}.

יעקב פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בורשה בוורשה במעמד מלך פולין. הוא חי בעושר ופאר באחוזתו עד מותו בשנת [[תקנ"א]]. אחרי מותו הנהיגה בתו אווה את התנועה.

בספר [[שבחי הבעש"ט]]<ref>{{הערה|סוף אות כ' מהדורת רובינשטיין.</ref>}}, מובא "ומכח אותן שנשתמדו - היינו כת הפרנקיסטים<ref>{{הערה|ראה בהערות המו"ל הנ"ל ועוד. בכמה מקומות נזכר שהבעש"ט אמר את זה על שבתי צבי, וטעות כפשוט, שהרי מת בשנת תל"ו קודם לידת הבעש"ט בשנת נח"ת.</ref> }} - שמעתי .. שאמר הבעש"ט שהשכינה מיללת ואומרת כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שיהיה לו איזה רפואה וכשחותכין האבר אין לו תקנה עולמית כי כל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה". ענין זה הובא ע"י הרבי כמה פעמים בשיחות{{הערה|התוועדות י"ב תמוז תשי"ז שיחה 3 (אחר המאמר), 1:50 מתחילת השיחה. (נדפס ב[[תורת מנחם]] חלק כ (תשי"ז, ח"ג), עמ' 114 ושם [[הרבי]] סיפר שהדבר היה אודות שבתי צבי, וצריך ביאור, כיון שהסיפור בכל המקומות היה בחיי הבעש"ט אחרי עליית נשמה, ואולי הכוונה על פראנק שהיה שבתאי.}}.

שריפת התלמוד בקאמניץ עוררה רוח דיכאון בין יהודי פולין. חכמים ומגידים דרשו על המאורע ומשמעותו. רבי [[ישראל חריף]] מסטנוב, מתלמידי הבעש"ט, בדברו על הצרות שאירעו לישראל בשנים שמנינן מסתיים בח' החל מחורבן בית שני, כתב:{{ציטוטון|"וגם בזמננו, שנת תקי"ח לאלף השישי, נשרפה תורתנו הקדושה בארבעה ימים לחודש מרחשוון שנת הנ"ל נשרפו כל שישה ששה סדרים ועוד מסכת ברכות ותיקוני זוהר ואשלי רברבי [שולחן ערוך עם פירושים], מחמת המינים שבתי צבי ימ"ש [ימח שמם]".}}

המאורע זעזע את יהדות פולין כולה, בעבות הסכנה שהגזירה תתפשט בפולין כולה. יהודי בשם ר' ברוך , השתדל לפני המיניסטר בריהל, שהיה בעל השפעה עצומה בחצר אוגוסט השלישי מלך פולין, שהמלך יצווה על הנונציוס של האפיפיור בפולין לחקור בדבר ולחדש את המשפט.

ע"פ דברי המכתבים ב[[גניזה החרסונית]], הבעש"ט בעצמו נכח בויכוח, (וכך גם סבר רבי יעקב עמדין, בחיבור "מעשה נורא בפאדאליע") אולם ברשימת הרבי הריי"צ דלהלן שבלקוטי דיבורים מזכיר שהבעש"ט שלח שליח ללבוב, כך שהוא בעצמו לא נכח שם.

ברשימות [[אדמו"ר הריי"צ]] {{הערה|שם=הרייצ}}, מסופר ש[[הבעש"ט]] שלח את אחד מתלמידיו הצעירים ר' משה מעשל מכפר בעזענקע, עם מכתב אל תלמידו הרב [[חיים הכהן רפפורט]], [[הבעש"ט]] כתב גם מכתב ונתנו לתלמידו ר' משה מעשל אל ר' חיים ישראל מלבוב. שכאשר הביא ר' משה לרבי [[חיים הכהן רפפורט]] את המכתב, הוא עמד מלוא קומתו, ובהדרת כבוד מיוחדה קרא את האגרת הקודש. כשגמר לקרוא נאנח ואמר: "כל קהל עדת ישראל בלבוב ואגפיה זקוקים לרחמים גדולים על אודות הגזירה הנוראה - היה לא תהיה - '''לבטל חלילה וחס אמירת "עלינו לשבח"'''."

רבי חיים רפפורט ציווה לערוך סעודת מצוה, וכעברו וכעבור שעה קלה כבר נודע לתושבי העיר אודות הגזירה, ובעת הסעודה הכריזו על החלטת האסיפה כי כל העדה יעמדו על נפשם ויאמרו "עלינו לשבח" שלש פעמים בכל יום, כאשר עד עתה, מבלי לשים לב אל הגזירה, ואשר יום הראשון הבא קבעו לתענית ציבור בתקיעות שופר.

ביום הששי בבוקר, הלך ר' חיים ישראל אל סגן הארכיבישוף מיקולסקי ויתרה והתרה בו כי אם לא יבטל את הגזירה - ייענש קשה. מיקולסקי בתגובה גירש אותו משם, . ביום הראשון שלאחא שלאחר מכן, בירדו מעל הבימה נפל מיקולסקי מבימהושבר מהבימה ושבר את רגלו וידו הימנית והתעלף במקום, הוא נזכר בר' חיים ישראל שהיה אצלו ביום ששי שעבר, ובהתבוננו נזכר שאת היהודי הזה ראה בהיותו במיניץבקמיניץ-פודולסק בעת שהתרה בהארכיבישוף דמבוסקי כי יבטל את גזירת שריפה שריפת ספרי ישראל ובאם לא ישמע לו - ימות. מיקלסקי ציווה מיד את ראש הכומרים להודיע להרב ולקהליה ולקהילה שהוא מבטל את גזירת קריעת "עלינו לשבח" מסידורי התפלה.

כשהגיע השורה הבשורה ליהודי העיר הוכרז שישימו שיסיימו את התענית ולתפילה ה[[תענית]], וב[[תפילת ערבית ]] ידליקו בכל בתי הכנסיות הרבה נרות כמו ביום ב[[יום טוב]], ויתפללו בניגון המקובל מהמהרמ[[המהר"ל מפראג ]] - שמנגים בימים ב[[ימים הנוראים ]] - אבל בלי כריעה והשתחוואה על הארץ.

כמו כן [[הרבי]] ציין שיש סתירות בין מכתב הגניזה, שהתאריךוהתאריך{{הערה|וכידוע שבמכתבי הגניזה התאריכים לא מדוייקים.}} במכתבים ככל הנראה לא מדוייק{{הערה|הוספה לשיחות ש"פ מטות מסעי כו תמוז תשמ"ב. נדפס בהתוועדויות תשמ"ב חלק ד' עמ' 1909 בשולי הגליון.}}.

המנחים המניחים הכניסו לרבי דלהלן: ::{{ציטוטון|בנוגע למה שדובר ע"ד יום כ"ו תמוז (הקביעות דש"מ מנ"א ש.ז.) אם יש להעיר, מה"התמים" חוברת ו' ע' כ"ד '''שני''' מכתבים מהבעש"ט ותמדיו ותלמידיו , שביום זה נצחו את הפרנקיסטים? ולכן "קבלו עלינו ועל זרענו.. מעתה ועד עולם לעשות יום זה יום טוב יום משתה ושמחה". דלכאורה קביעות יו"ט בהזמן דבין המצרים הוא כמו הקדמה לענין יהפכו לשמחה, וזה שייך לענין (שבת מברכים "מנחם אב".}}

במכתבים שנדפסו בהתמים לא מצויין היום בשבוע וכמראה וכנראה הרבי מציין זאת על פי האגרות המלאות.

===התייחסות מרבותינו נשיאנונשיאינו===

ר' [[יעקב עמדין]] ([[היעביעב"ץ]]) ערך ספר מיוחד בשם "ספר שימוש" ובו הביא את כל הסיפורים והאיגרות והאגדות בקשר לשרפת התלמוד בקאמניץ וכן על נס מותו של הבישוף דמבובסקי מקאמניץ. וכן את סיפורי המעשיו בלבוב.

בסוף הספר [שדפיו האחרונים נדפסו בשנת תקכ"ב, היינו אחרי הויכוח השני עם הפראנקיסטים בלבוב בשנת תקי"ט ולאחר שהפראנקיסטים יצאו מכלל ישראל] הוסיף חמש קריקטורות על הגזירה ועל הנס. קריקטורות אלה הן הראשונות מסוגן שנדפסו בספר עברי.