הבדלים בין גרסאות בדף "יהדות"
מ (החלפת טקסט – "בהמה " ב־"בהמה ") |
|||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
| − | {{ | + | {{להשלים|כל הערך=כן}} |
'''יהדות''' היא דת עליה שומרים ה'''יהודים''' שצוו על כך מהקב"ה. היהודי מחוייב ל[[אמונה]] ב[[הקדוש ברוך הוא|בורא העולם]], באחדותו המוחלטת, ובשלילת כל כוח אחר. | '''יהדות''' היא דת עליה שומרים ה'''יהודים''' שצוו על כך מהקב"ה. היהודי מחוייב ל[[אמונה]] ב[[הקדוש ברוך הוא|בורא העולם]], באחדותו המוחלטת, ובשלילת כל כוח אחר. | ||
גרסה מ־14:53, 13 בנובמבר 2016
יהדות היא דת עליה שומרים היהודים שצוו על כך מהקב"ה. היהודי מחוייב לאמונה בבורא העולם, באחדותו המוחלטת, ובשלילת כל כוח אחר.
תוכן עניינים
האמונה היהודית
התורה
ההלכה
היסטוריה
תקופת התנ"ך
היהודי הראשון היה אברהם אבינו. הוא פרסם את מלכות השם בעולם, ונלחם עם הכופרים בו במסירות נפש. את דרכו המשיכו האבות הקדושים, ובניהם השבטים.
למרות זאת, ולמרות שהאבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, קיים ספק בספרי האגדה, האם השבטים היה להם דין של ישראל גם לקולא, הנוגע גם לאותם דינים שאותם אסור לבן נח לעשות ורק לישראל הותרו. אחת מהדוגמאות היא אכילת בן פקועה, שהוא וולד של בהמה שנמצא במעי אמו לאחר השחיטה. לישראל, שעליו מוגבלת אכילת בשר בהמה טהורה בשחיטה, מותר הוולד, מכיון שהוא ניתר בשחיטת אמו. בשונה מכך, לגוי לא הותר הוולד, מכיון שאין השחיטה מתירה אצלו את האכילה. בדומה לכך, אכילת בהמה מיד לאחר השחיטה בעוד שהיא גוססת, מותרת לישראל מכיון שהיא כבר נשחטה, בשונה מגוי לו לא הותר איסור אבר מן החי עד שתמות לגמרי[1]
אחרי שהשבטים גלו למצרים, ובניהם עברו שעבוד של מאתים ועשר שנים, הקדוש ברוך הוא הוציאם ממצרים, ולאחר שנה בלבד, הם קיבלו את התורה, ואז הפכו ליהודים גמורים[2]
החיים היהודיים
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ על פי זה יש המפרשים את מה המובא ברש"י בפרשת וישב, כי יוסף הצדיק הלשין לאביו כי אחיו אוכלים אבר מן החי. לי זה, מובן, כי האמור היה באחד משני אופנים אלו שמותר רק ליהודי לאכול ולא לבן נח, ולמרות שהשבטים סברו שדינם כישראל אף להקל, יוסף הצדיק חלק עליהם וסבר שעליהם להחמיר בכך כבן נח.
- ↑ למרות זאת, לא היה להם דין של "גר שנתגייר כקטן שנולד", מכיון שדין זה אמור דווקא כלפי גר מאומה אחרת שעבר אומה, ומכיון שהוא עבר אומה אחרת הוא נחשב לקטן שנולד. בשונה מכך יהדותם של עם ישראל באה להם כאומה, ולא עברו כלל לאומה אחרת, ולכן אנו מוצאים אותם בוכים על משפחותיהם, ופרש"י על עסקי עריות שנאסרו להם, ומכאן שקרובי המשפחה שלהם שלפני מתן תורה נאסרו להם גם לאחריה, מכיון שלא היה להם דין של קטן שנולד.
