עריכת הדף "הסנה הבוער" (פסקה)

==בחסידות==
הסנה הבוער במדבר, שהוא שיח קוצני שאיננו נשרף, מדגים עקרונות יסוד בחסידות ובתורה בכלל: מיקומו המדברי מורה שאין מקום פנוי משכינה, ושהאלוקות שורה גם במקומות נמוכים ופשוטים; היותו שיח קוצני מסמלת כי ההתגלות האלוקית יכולה להתגלות בכלי פשוט וצנוע; הבעירה של הסנה בלי שיאכל מצביעה על נצחיות האלוקות והאחדותה, אשר אינה משתנה ואינה תלויה במציאות הבריאה, כפי שנאמר "אני ה' לא שניתי"; בכך מובהר שגם ההתגלות האלוקית אינה משנה את מהות העולם אלא רק מאירה אותו; היות שהתורה נצחית ואינה משתנה, ומדגישה "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו", הסנה מבטא את שלמות התורה ואת שמירתה הטהורה; החידושים בתורה שבעל פה אינם חידושים מהיסוד אלא גילוי עומק של מה שכבר נמסר למשה בסיני, בדומה לאור ה' שמתגלגל מתוך הסנה ללא פגיעה במציאותו; המפגש של משה עם הסנה מדגיש את חשיבות הענווה וההתבטלות בלימוד התורה, שכן רק מתוך גישה של תלמיד המתמסר ללימוד ניתן לגלות עומקים חדשים; לבסוף, הסנה הבוער מייצג את האפשרות להתגלות האלוקות גם בתוך המציאות הגשמית והנמוכה ביותר, כשם שהאש מקיפה את השיח אך איננה שורפת אותו.<ref>תורת מנחם התוועדויות כרך סא, עמ' 142</ref>

ב[[ויכוח מינסק|ויכוח]] שניהל ה'מתנגדים' במינסק טענו ש -
* תנועת החסידות מייחסת חשיבות לאמירת התהלים של היהודים הפשוטים ועמי הארץ, ולהתלהבות שלהם מתוך אמונה תמימה - דבר העומד בסתירה לדברי חז"ל בגמרא בגודל שפלותם של עמי הארץ, והפורענות שמגיעה לעולם בעקבותיהם.
* שיטת ה[[בעל שם טוב]] שגם על הצדיקים לעשות [[תשובה]], גורמת להשפלת כבודם ומעמדם של התלמידי חכמים, ועושה מהם רשעים ופושעים כביכול - בו בזמן שדברי חז"ל מלאים בדברי שבח עליהם ועל כך שדווקא הם יסוד הקיום של העולם כולו.

על טענות אלה השיב [[אדמו"ר הזקן]] באמצעות דבר תורה ששמע ממורו ורבו [[המגיד ממעזריטש]] בשם [[הבעל שם טוב]] מייסד תנועת החסידות: ההתגלות האלוקית הראשונה ל[[משה רבינו]] הייתה דווקא באמצעות מחזה של "סנה" שהינו שיח קוצני ודוקרני, הבוער באש, ואילו האש לא מכלה את השיח. השיח הקוצני, מסמל מצד אחד את עמי הארץ שלכאורה אין בהם שום תועלת לעולם, אך מצד שני האש האלוקית מתגלה דווקא "'''בלבת''' אש מתוך הסנה" באש הבוערת '''בלב''' של עמי הארץ באהבה והתקשרות לאלוקות, ודווקא אצלהם אמירת פסוקי התהלים מתוך התלהבות לא מצליחה לרוות את הצמאון שלהם להתקשר ולהתאחד עם האלוקות שלמעלה מהם. בשונה מכך תלמידי החכמים, נמשלו בגמרא לעצי פרי המועילים לעולם, אך כאשר אצלם בוערת האש של האהבה וההתקשרות לאלוקות - הם יכולים לרוות את צמאון נפשם על ידי העיון והלימוד בתורה. בשל כך, מבחינה זו, עומדים הם במעלה פחותה מעמי הארץ, היות והאהבה וההתקשרות שלהם לאלוקות היא מוגבלת. וכאשר משה רבינו ראה את המחזה הזה, הוא הבין את המשמעות שלו ולכן גם הוא רצה להתקרב לסנה וללמוד ממנו, היות והוא הבין שגם הוא עם כל גודל מעלתו - לא מגיע למעלה של היהודים הפשוטים. ואדמו"ר הזקן סיים שזוהי שיטתו של [[הבעל שם טוב]] בתורת החסידות, שגם לתלמידי חכמים שבדור יש מה ללמוד מהיהודים הפשוטים ועמי הארץ, בענין זה של ההתקשרות לאלוקות. ואדרבה, כאשר יהודי עם-הארץ לא עוסק בהתקשרות לאלוקות, לא ניתן לבוא אליו בטענות, ואילו כאשר תלמיד חכם שלא עוסק בזה - הוא פושע בנשמתו, ועל כן צריך הוא לעשות תשובה ולהתקשר לאלוקות.

הרבי מזכיר במכתב למישהו את הוויכוח הזה וכותב: "...התאחדות שני הענינים, '''לבת אש,''' רשפי' רשפי אש שלהבת י"ה (תפלה וכיו"ב - שתוכנה עלי' מלמטה למעלה, כענין האש '''וירא''' התגלות למטה (תורה ומצותי'- שתוכנה, בכללות מלמעלה למטה). ויהי' זה '''מתוך הסנה,''' עולם הזה, מקום צר, צרה - לעושת מצרה צהר ע"י אור התורה והמצות..."<ref>אגרות קודש, ח"כ, אגרת ז'תקמ"ז.</ref>.