שינויים

לאור הסיפורים והעדויות שהגיעו אליו, הוציא הגר"א מכתב בו הוא [[חרם|מחרים]] את החסידים, ואמר שהם מכת [[שבתאי צבי]], מ[[קליפת נוגה]] ו[[גלגול נשמות|גלגול]] מ[[דור הפלגה]].

ב[[ח' ניסן]] שנת [[תקל"ב]], לאחר אסיפה שהתקיימה ב[[שקלוב]], הוציא הגר"א ו[[בית דין|בית דינו]] מכתב בו הוא מתיר את דמם של החסידים, את רכושם, ודנם בדין "מורידין ואין מעלין"{{הערה|דין שבו דנים בעיקר אפיקורסים או יהודים שעברו על הדת בצורה חריגה במיוחד אך לבית דין אין רשות להרוג אותם מכיון שלא עברו על כך בעדים והתראה וכו' או שאלו עברות שעל פי דין התורה אין עליהם עונש מוות, ועל כן הדין הוא שאם רואים אותם נופלים לבור - מורידים את הסולם וכיוצא בזה וכך גורמים בעקיפין שימותו.}}. כתוצאה מהמכתב החלו רדיפות נועזות של המתנגדים לחסידים ומשפחותיהם, כשהרדיפות כוללות נזק ברכוש{{הערה|כדוגמת הסיפור ב[[וילנא]], במרתף [[יין]] של חסיד, שהמתנגדים פרצו לתוכו ופירקו את הברזים מהחביות כך שכל היין נשפך.}}{{הערה|מספר פעמים [[בית כנסת|בתי כנסת]] של חסידים עלו באש}} ובנפש{{הערה|במעוזים מתנגדים חסידים חששו ללכת ברחוב, כיוון שהייתה סכנה ממשית. בן משפחה מתנגדית שנהפך לחסיד היה מנודה ומוכה. מספר פעמים בחורים שהתקרבו לחסידות כמעט נפחו את נשמתם ממכות מבני המשפחה (כמסופר ב[[רשימת שמעון הכופר]]).}}. המכתבים והחרמות השפיעו לדורות רבים, וגם המלשינות שהביאה ל[[מאסר וגאולת אדמו"ר הזקן|מאסר אדמו"ר הזקן]], כעשרים ושבע שנים לאחר הטלת החרם, נגרם כתוצאה מכך. המכתבים מהגר"א הופצו בקהילות ישראל, ואף הודפס קונטרס מיוחד בשם "זמיר עריצים".