דרך האמת ודרך הישר

דרך האמת ודרך הישר הן שתי דרכים בעבודת ה', שיחד פועלות על האדם שקבלת ה"עול מלכות שמיים שלו" תהיה אמיתית, ולא דבר חולף.

הצורך בהן

כוחות הנפש נמשכים כידוע מעשר הספירות, והבחינה האחרונה ("מלכות" שבנפש) היא כח המעשה שלה. וכמו שה"מלכות" לית לה מגרמה כלום (אין לה מאומה משל עצמה, היא מקבלת מהספירות שמעליה וע"י זה "נבנית") כך הוא בכח המעשה של הנפש:

אם מעשה המצוות (קבלת עול מלכות ועול מצוות) "מנותק" מרגש האדם (הספירות העליונות שבו), אין לו חיות בהן והוא צריך כל הזמן "לכפות על עצמו" לקיימן. רק אם קבלת העול נובעת מרגש פנימי או אז יש לה קיום אמיתי ותמידי, והאדם לא יכשל בעבירות.

הדבר דומה להבדל בין עבד רגיל לעבד נאמן: עבד רגיל "בהפקירא ניחא ליה" – ברגע שיוכל ימצא את הדרך להשתמט מעבודת האדון. אבל עבד נאמן הוא העובד את האדון מתוך אהבתו אותו, ולא יבוא לזלזל בעבודה.

דרך האמת

אמת על פי הקבלה היא שם הוי', שבכללות היא ספירת התפארת (עיקר קו האמצעי, שהוא כללות המידות כולן) – ובעבודת ה' היא מדת הרחמים.

כשהאדם מתבונן ש(בעקבות חטאו) ירדה נפשו לקליפות הטמאות ובעקבותיה גם השכינה (שהיא שורש נפשו) הרי הוא מתעורר ברחמים רבים על נפשו ועל השכינה, וזה פועל עליו שקבלת העול שלו תהיה אמיתית (שכן היא נובעת מרגש פנימי ואמיתי שלו).

דרך הישר

אדם יכול לבוא לחרטה אמיתית וכנה על חטאיו ע"י שמבין מה גרם בחטאו ובמה פגם. אך דרך זו אינה "ישרה", מה שגורם לו לחזור בתשובה הוא החטא שעשה. הגורם לתשובה הפוך מהתשובה עצמה (שעניינה לשוב אל ה').

אך הדרך הישרה לתשובה היא להתבונן (לא בחטא שעשה במעשה בפועל, אלא) בחסרון בעבודתו, שהיה יכול לעשות יותר. ומסביר אדמו"ר הזקן, שמכיון שכל המצוות כולן משתלשלות משם ה', נמצא שחסרון כלשהו אפילו בכוונת אחת מכל המצוות גורם מבחינה רוחנית לירידת השפעת השכינה לקליפות.

והתבוננות זו מאפשרת לו להגיע ל"ביטוש" ושבירת ליבו גם אם בפועל לא נכשל מעולם במעשה עבירה ממש.