שינויים

האור האלוקי המאיר בזמן הגלות, הוא [[אור מקיף]], שהשפעתו על העולם אינה באופן ישיר, ולכן הוא אינו מורגש. זו הסיבה לכך שבזמן הגלות נמצאים [[בני ישראל]] בשפל ולא נכרת מעלתם - כיון שכאשר ההשפעה היא באופן מקיף, לא נרגש ההבדל בין עליון לתחתון. ולכן גם בזמן הבית - כאשר ההשפעה היתה הייתה באופן פנימי - יהודי שעבר על [[כרת]] ו[[מיתה בידי שמים]] הפסיק לקבל את חיותו, אך בזמן הגלות יכול יהודי עובר עבירה לקבל חיות ושפע בעולם הזה.

מסיבה זו נמשלה הגלות לעיבור ל[[עיבור]] (וה[[הגאולה האמיתית והשלימה|גאולה]] ללידה): כיון שעל העובר אמרו [[חז"ל]]{{הערה|[[מסכת נדה|נדה]] ל, ב.}} "למה הולד דומה במעי אמו - לפינקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת.. ופיו סתום וטבורו פתוח". כאשר ראשו של הולד בין ברכיו, הוא אינו יכול לחשוב, להרהר ולראות. בדומה לכך גם בני ישראל בזמן הגלות לא יכולים לראות אלוקות. "פיו סתום וטבורו פתוח", היינו שהולד אינו יכול לאכול את מזונו דרך הפה ולהזין בכך את המוח והלב, אלא המזון ה[[מזון]] נכנס דרך הטבור ומזין אך ורק את אברי הגוף. בדומה לכך, "מזונם" של בני ישראל בזמן הגלות - קיום ה[[מצוות]] - אינו מזין את הלב והמוח, [[ידיעת ה']] ו[[אהבת ה'|אהבתו]], אלא נעשה בצורה טכנית בלבד{{הערה|[[תורה אור]] וארא נה, א.}}.

*'''חומרות ודקדוקי סופרים''' - בזמן הבית היה קל לעבוד את ה' ולהתעורר באהבה ב[[אהבה]] אליו, אך בזמן הגלות נתמעטו הלבבות וקשה יותר להתעורר באהבת ה'; מסיבה זו נוספו בגלות עוד הרבה דקדוקים וחומרות שתיקנו [[חז"ל]], שלא היו בזמן הבית{{הערה|לקוטי תורה מטות פה, א.}}.

הרבי מדגיש את העובדה שהשכינה נמצאת עד '''הרגע האחרון''' של הגלות ("כשהן עתידין ליגאל") יחד עם בני ישראל. לא ש[[הקדוש ברוך הוא]] יוצא מהגלות ולאחר מכן מוציא את בני ישראל, אלא הוא נמצא עם בני ישראל עד לגאולה {{הערה|לקוטי שיחות חלק ט' הנ"ל. שיחת [[ל"ג בעומר]] [[תשמ"ג]] (לקוטי שיחות חלק ל"ז ע' 136). [[ל"ג בעומר]] תשד"מ הנ"ל.}}.

*'''[[מלאכת זורע|זריעה]] ''' - כשם שכאשר זורעים את הגרעין, הוא נטמן באדמה ונרקב, אך על ידי זה [[צומח ]] הרבה יותר - כך עבודת בני ישראל בגלות היא הזריעה ה[[מלאכת זורע|זריעה]] המביאה את צמיחת הגאולה{{הערה|[[תורה אור]] ו[[תורת חיים]] ריש פרשת בשלח. ועוד.}}.

*'''אב המסתתר מבנו''' - לפעמים מסתתר האב מבנו על מנת לעורר את הבן לחפשו. על הבן להבין שהסתר זה אינו אמיתי, אלא האב נמצא איתו. כאשר הוא מבין זאת, הוא מחפש את האב ומוצא אותו שוב - ואז האהבה ה[[אהבה]] ביניהם גדלה ביתר שאת{{הערה|לקוטי תורה תבוא מד, ד. [[נר מצוה ותורה אור]] הקדמה לשער האמונה ב, ב.}}. *'''לידה''' - ימי הגלות נמשלו לתשעת חודשי העיבור. והלידה לגאולה.

לאור הנ"ל, מוסבר בתורת ב[[תורת החסידות ]] כי ענין זה עצמו הוא עבודה עיקרית של בני ישראל בגלות: להכיר בכך שהגלות אינה אלא גילוי נעלה יותר, ולגלות את פנימיותה האמיתית - ובאופן אוטומטי מתגלית ה[[גאולה]]{{הערה|שיחות ה[[דבר מלכות]] [[דבר מלכות תזריע מצורע|ש"פ תזריע מצורע]], [[דבר מלכות אחרי קדושים |אחרי קדושים]] תנש"א. [[דבר מלכות שמות |שמות]] [[תשנ"ב]]. ועוד.}}.

כיון שהגלות בפנימיותה היא גילוי אלוקי נעלה יותר - לכן הגאולה אינה '''מבטלת''' את הגלות, אלא רק מכניסה ומגלה את האל"ף - [[אלופו של עולם]], [[הקדוש ברוך הוא]] - בתוך הגולה-גלות. כל הדברים החיוביים שישנם בגלות ישארו גם בגאולה, אלא שתתגלה פנימיותם האמיתית - כיצד הם מגלים את כבודו של [[הקדוש ברוך הוא]] בעולם{{הערה|לקוטי תורה בהעלותך לה, ג. שיחות הדבר ה[[דבר מלכות ]] - [[דבר מלכות תזריע מצורע|ש"פ תזריע מצורע]], [[דבר מלכות אחרי קדושים ואמור |אחרי קדושים]] ו[[דבר מלכות אמור|אמור]] [[תנש"א]].}}.

אבל זאת ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: רק [[גוף|גופותינו]] ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל [[נשמה|נשמותינו]] בגלות לא ניתנו ובשעבוד מלכויות לא נמסרו. חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, אשר בכל הקשור לדתנו, לתורת ישראל מצותיה ומנהגיה, אין מישהו יכול לכפות עלינו את דעתו ואין שום כח של כפיה כפייה רשאי לשעבדנו}}

לאידך, מדגיש הרבי פעמים רבות עד כמה הגלות היא מופרכת וכל רגע נוסף בה הוא אסון, שאמור לזעזע את היהודי ולגרום לו לצעוק לקדוש ברוך הוא שיסיים את הגלות{{הערה|ראה שיחות: לקוטי שיחות חלק ב' הוספות לחג הפסח ס"ד. הושענא רבה תשד"מ. ועוד...}}.

הרבי מסביר כי גם במצב של גאולה רוחנית, גאולה פרטית, או במצב של רווחה בגשמיות וברוחניות - ההכרח לזעוק "עד מתי" ולדרוש את הגאולה הוא בתקפו. וזאת משום שלגבי גילוי הקשר של בני ישראל עם הקדוש ברוך הוא, וגילוי האלוקות בעולם, שיהיה בגאולה - גם השלימות היחסית בגלות, אינה נחשבת למאומה{{הערה|שיחת כ"ה [[אלול ]] תנש"א. ספר המאמרים מלוקט חלק ו' ד"ה ואתה תצוה [[תשמ"א]] סעיף ט'. ועוד.}}.

בנוסף לענינה של הגלות הכללית - גלות השכינה ועם ישראל - ניתן דגש בתורת ב[[תורת החסידות ]] גם על הגלות הפרטית ב[[עבודת ה']] של כל יהודי.

בחסידות {{הערה|[[תניא]] [[אגרת הקודש - פרק סימן ד'|אגרת הקודש סימן ד']]. לקוטי תורה במדבר ב, ב. ועוד.}} מבואר כי העובדה שפנימיות הלב, [[עצם הנשמה]] של היהודי נמצא בהעלם והסתר, והיהודי איננו מרגיש בגלוי את [[נשמה|נשמתו האלוקית]] שרצונה להדבק בה' גובר על שאר הרצונות האחרים - הוא לפי שהניצוץ האלוקי שבנשמתו נמצא בגלות, והוא מכוסה ומוסתר בעניני העולם והתאוות.

{{הערות שוליים|טורים=כןבין המיצרים}} {{תבנית:גאולה ומשיח}}{{הערות שוליים}}