שינויים

מידת ה'''גאווהמידת הגאווה''' הינה תכונת נפשית שלילית הגורמת לאדם להחשיב את עצמו, ולהעריך את לייחס לעצמו חשיבות בגלל מעלותיו וכשרונותיו האישיים, או בעקבות הצלחות שונות שהשיג. לגאווה ישנם כינויים נוספים כגון יהירות והתנשאות, ואצל חסידי [[חסידים]] הרחיקו מידה שלילית זו עד קצת הגבול.

למרות שבתורה אין איסור מפורש על מידת הגאוה, נאמר בגמרא על אדם שמתגאה {{ציטוטון|אין אני והוא יכולין לדור בעולם}}{{הערה|[[מסכת סוטה]] דף ה.}}, והחסידות רואה בגאווה חומרה כל כך גדולה, עד שהיא משווה את כנראה מכך שבזוהר הקדוש השווה האדם המתגאה לאדם העובד [[עבודה זרה]], מפני שעצם העובדה שהוא מתגאה מורה שהוא מייחס את כוחותיו והצלחותיו לעצמו, ושוכח שהכל ניתן לו מהקב"ה, ובכך הוא כופר כביכול בשליטה האלוקית המוחלטת{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/admur/tm/9/13/119.htm שיחת שבת פרשת עקב תשי"ג].}}. דבר זה מסביר את העובדה שהתורה לא מנתה את הגאווה כחלק מהאיסורים, מכיון הגאווה אינה אלא הסתעפות של איסור עבודה זרה.

על פי דבריו של [[אדמו"ר הצמח צדק]], שימשו שימוש במידת הגאווה עלול להביא את האדם לידי דלות ועוני{{הערה|כך מסר [[אדמו"ר הריי"צ]] בשמו בשיחת חג [[אחרון של פסח]] [[תרצ"ה ]] סי"ד.}}.

מפרשי [[ספר התניא ]] מבארים, שההבדל בין מידת ההתפארות למידת הגאווה היא שמידת הגאווה הינה על תכונות אמיתיות שיש לאדם, ואילו מידת ההתפארות היא כאשר האדם מרגיש עליונות ללא שיהיה לו באמת מעלות וכשרונות, ולכן שורשה של מידת ההתפארות היא מיסוד הרוח, המסמלת את השורש לכל המידות הריקניות וחסרות התוכן.

==הצדדים החיוביים בגאווהגאווה כנגד היצר==[[תורת החסידות ]] הרואה בכל דבר בעולם תערובות של טוב ורע, רואה גם את הצדדים החיוביים שבגאווהכיצד ניתן לרתום "גאווה" למלחמה כנגד היצר{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/admur/tm/3/25/151.htm שיחת יום ב' דחג ד[[חג השבועות ]] תשי"א].}}, ומלמדת את האדם להשתמש במידה זו בצורה נכונה על ידי שהוא מפנה אותה לגאווה חיובית על ההישגים הרוחניים שלוככח עזר נגד מעידות. כך לדוגמה, מקובל אצל חסידים לספר על ר' [[מרדכי מליעפלי]] שהשתמש במידת הגאווה בכדי להציל את עצמו מהניסיונות שה[[יצר הרע]] העמיד לפניו, כשאמר לעצמו: "אני מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן, אדם [[עשירות|עשיר]] ומכובד, לא מתאים לי שאעבור עבירה"{{הערה|[[בית רבי (ספר)|בית רבי]] חלק א' פכ"ו (עד, א).}}. ===הכרה במעלות עצמו===בשונה מהגאווה שהינה שלילית, [[תורת החסידות]] מעודדת את האדם להכיר במעלות, עצמו, ולא רואה בכך דבר שלילי, [[אדמו"ר הריי"צ]] ניסח זאת במילים: {{ציטוטון|כשם שצריכים לידע חסרונות עצמו, כך צריכים לידע מעלות עצמו}}{{הערה|ספר השיחות [[תרפ"ז]] עמוד 114.}}. ההסבר לכך הוא, שכאדם האדם מכיר בכך שכל המעלות וההצלחות שלו ניתנו לו בסיוע מלמעלה, הוא לא מתגאה ולא מרגיש עצמו את עצמו נעלה יותר מאנשים אחרים, מכיון שהוא יודע שמעלות אלו אינם שייכות אליו, ובאם מעלות אלו היו ניתנות ליהודי אחר - היהודי השני היה מנצל מעלות אלו בצורה טובה יותר{{הערה|להרחבה, ראו [[לקוטי שיחות]] חלק לח, עמוד 41 ואילך.}}. ==בליובאוויטש==[[אדמו"ר האמצעי]] רצה שאברכים יחזרו דברי חסידותבציבור. ונהיה סדר אצל החסידים, שכשאשר היו חוזריםמ[[ליובאוויטש]] היו חוזרים את דברי החסידות שהיו שומעיםבמקומות שבהם היו מגיעים.פעם אחד נסע מליובאוויטש [[חסיד]] אחד, ובשנה הבאה כאשר בא לאדמו"ר האמצעיהתאונן שכשהוא חוזר חסידות ברבים הרי זה גורם לו להכרת מעלת עצמו, ועד שזהמביא אותו ל'[[ישות]]'. ענה לו אדמו"ר האמצעי: {{מונחון|'''"א ציבעלע זאל פון דיר ווערן אבער חסידות זאלסטו חזר'ן!"'''|ל'בצל' תיעשה, ובלבד שתחזור חסידות!}}{{הערה|ראה גם לקו"ש חי"א ס"ע823 ואילך. חכ"ד עי 441 .ועוד}}.[[הרבי]] מבאר שדיוק הענין שהמשיל הכרת מעלת עצמו ל[[בצל]], שהרי [[בצל]] הוא דבר חריף,וכשאוכלים מעט ממנו הוא נותן טעם לשבח, אך כשאוכלים יותר מדי הרי זה גורםלבכי. וכן הוא בענין הכרת מעלת עצמו.ובכל זאת אמר לו אדמו"ר האמצעי שאף אם חזרת החסידות גורמת לו להיעשותל'בצל' מכל מקום יש להמשיך בהשפעה על הזולת. == ישות ==מידת הישות מגונה היא ב[[חסידות]] מאוד, שהרי כל ענין ה[[קליפות]] וה[[סטרא אחרא]] הוא ישות וכלשון [[אדמו"ר הזקן]]{{הערה|1=[[ליקוטי אמרים - פרק כ"ב|תניא פרק כ"ב]].}} "אינה בטילה כלל לגבי קדושת [[הקב"ה]] ואדרבה מגביה עצמה כנשר לומר אני ואפסי עוד" ועד שנחשבת ל[[עבודה זרה]] ממש וכפירה ב[[אחדות ה'|אחדותו]] של [[הקדוש ברוך הוא]].  מכיוון שכך תכליתה של כל ה[[עבודה]] היא לשבור את הישות.

אצל חסידים מקובל לספר על ראולם, ככל מידה במידות האדם אף למידה זו יש שימוש ותועלת בעבודת ה' , כמסופר אודות חסיד מחסידי [[מרדכי מליעפליאדמו"ר הזקן]] שהשתמש במידת הגאווה בכדי להציל את שהעיד על עצמו מהניסיונות שה[[יצר הרע]] העמיד לפניושניצל מן העבירה בזכות הישות, כשאמר לעצמובאומרו: "אני מגדולי החסידים היתכן שחסיד של [[אדמו"ר הזקן, אדם עשיר ומכובד, לא מתאים לי שאעבור עבירה"{{הערה|[[בית רבי (ספר)|בית רבי]] חייכשל בעבירה"א פכ"ו (עד, א).}}.?

[[קטגוריה:ערכים במבט מידות ורגשות]][[קטגוריה:עבודת ה']][[קטגוריה:נפש]][[קטגוריה:תורת החסידות]]