בצל

בצל חתוך

בצל (ביידיש נקרא 'א ציבלע') הינו ירק הגדל באדמה וברכתו היא בורא פרי האדמה.

בהלכה

כרפס

הבצל משמש כסימן בליל הסדר, הנקרא בשם כרפס. לוקחים חתיכת בצל, וטובלים אותו במי מלח. לפני שטובלים אותו אין נוטלים ידיים, וכשמברכים עליו מתכוונים לצאת ידי חובה גם באכילת המרור.

סדר הכרפס הוא אכילת בצל טבול במי מלח.

לכרפס נוטלים פחות מכזית, כי גם זה דיו להתמיה את התינוקות, בראותם שאוכלים ירק, שאין דרך לאכלו לפני הסעודה. ומדייקים לאכול דוקא פחות מכזית שאז לכל הדיעות לא יתחייב לברך אחריו ברכה אחרונה.

נוטל את הכרפס מהמונח בקערה ביד ימינו, טובלו במי מלח ורק אחר כך מברך (ברכת בורא פרי האדמה), כדי לתכוף את הברכה לאכילה בכל מה שאפשר (הרבי היה נותן מלח למי המלח קודם לטבילת הכרפס, ומטבילו שלוש פעמים).

בשעת אמירת הברכה, יתכוון להוציא ידי חובה בברכה זו גם את המרור (הן את המרור הנאכל בנפרד והן את המרור הנאכל בכורך).

את הכרפס אוכלים בלי הסיבה. לאחר אכילת הכרפס אין מחזירים הנשאר מהכרפס על הקערה (ואף אם נשארת, מסירים אותו ממנה), ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא חמשה דברים.

דרך אכילתו

מהלכות דרך ארץ שלא יאכל אדם דרך רעבתנות, לפיכך לא יאכל אדם בצל מצד ראשו מיד, אלא מצד עליו, היינו שיקלף ויסיר את העלים תחילה ואחר כך יאכל מצד העלים מעט מעט עד שיגיע לראשו, ואם אכל מצד ראשו הרי זה גרגרן, מלבד בשבת שמותר להתחיל מראשו, משום חיבוב סעודת שבת .

בליובאוויטש

אדמו״ר האמצעי רצה שאברכים יחזרו דברי חסידות בציבור. ונהיה סדר אצל החסידים, שכשאשר היו חוזרים מליובאוויטש היו חוזרים את דברי החסידות שהיו שומעים במקומות שבהם היו מגיעים. פעם אחד נסע מליובאוויטש חסיד אחד, ובשנה הבאה כאשר בא לאדמו"ר האמצעי התאונן שכשהוא חוזר חסידות ברבים הרי זה גורם לו להכרת מעלת עצמו, ועד שזה מביא אותו ל'ישות'. ענה לו אדמו״ר האמצעי: "א ציבעלע זאל פון דיר ווערן אבער חסידות זאלסטו חזר׳ן!" . הרבי מבאר שדיוק הענין שהמשיל הכרת מעלת עצמו לבצל, שהרי בצל הוא דבר חריף, וכשאוכלים מעט ממנו הוא נותן טעם לשבח, אך כשאוכלים יותר מדי הרי זה גורם לבכי. וכן הוא בענין הכרת מעלת עצמו. ובכל זאת אמר לו אדמו"ר האמצעי שאף אם חזרת החסידות גורמת לו להיעשות ל'בצל' מכל מקום יש להמשיך בהשפעה על הזולת.