פתיחת התפריט הראשי

בָּבֶל או שנער הייתה מדינה ועיר קדומה, מאז אחרי המבול, שאז נקראה שנער, ושם בנו את מגדל בבל במטרה להילחם בקדוש ברוך הוא.

בתקופה מאוחרת יותר גלו לשם בני ישראל לאחר חורבן בית ראשון. במשך 1000 שנים ישבו יהודים בבבל, שם גם נכתבה הגמרא - תלמוד בבלי.

מגדל בבלעריכה

  ערך מורחב – מגדל בבל

מִגְדַּל בָּבֶל, הוא המגדל אותו בנו דור הפלגה בשחר האנושות לאחר המבול. בני האדם התיישבו בארץ שנער, הקימו שם עיר ובנו בה מגדל גבוה. ה' לא ראה בעין יפה את בניית העיר והמגדל, בלבל את שפתם, ובכך גרם להפצתם בכל רחבי תבל. כתוצאה מכך חדלו בני האדם לדבר בלשון הקודש ונוצרו השפות השונות. על שם בלילת השפות נקראה העיר בשם "בבל".

הבטחה על חורבן בבלעריכה

בנביא ישעיהו[1] וירמיהו[2], ישנה נבואה, שהעיר בבל תחרב, שוב לא תבנה עוד לעולם.

שרידי העיר נמצאים בעיראק, כ־110 קילומטר מדרום לעיר בגדאד.

שמה של הארץ ושפתהעריכה

משמעות השם בלשון הקודש היא בלבול השפה, בסיפור מגדל בבל: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ"[3].

בתתורה נקראת גם שנער על שם שננערו בה מתי המבול - שבגלל היותה בקעה שקעו בה טובעי המבול[4]. בנביאים וכתובים היא מכונה גם בשם ששך (בבל בא"ת ב"ש).

שפת הארץ הייתה ארמית, והיא גם הלשון בה נכתב התלמוד בבלי.

קרבתה לארץ ישראלעריכה

נביאים התקינו שיפרישו תרומות ומעשרות בבבל[5], מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורבים מישראל הולכים ושבים שם[6]. יש אומרים שבתקופת הגמרא בטלה חובת הפרשת תרומות ומעשרות בחוץ לארץ[7].

טיבעהעריכה

בבל עמוקה משאר ארצות, כמו שכתוב[8] "וימצאו בקעה בארץ שנער". בגלל היותה עמוקה כל מתי המבול ירדו לשם, ולכן גזרו חכמים ואמרו שכל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל שקצים ורמשים[9].

בבבל המים מצויים, ולכן יש מהאמוראים שסובר שלא התירו שם למלא מים בשבת מבורות על ידי פסים שעושים סביבות הבור כדי שיחשב הכל רשות היחיד, שלא התירו אלא במקום שיש דוחק במים[10].

בבל עומדת במצולה וטבועה בבצעי המים, על כן נשתנה דינה בנוגע למי שמקבל שדה מחברו על מנת לזרעה תבואה, שהדין הוא שאינו יכול לשנות ולזרוע בה קטניות[11], אולם לא אמרו דין זה אלא בארץ ישראל שהיא מקום הרים והקטניות מכחישות את האדמה, אבל בבבל שהיא במצולה, מותר לו לשנות אם ירצה מתבואה לקטניות[12].

וכן מטעם זה נשתנה בבבל הזמן שמתחילים לומר "ותן טל ומטר" בברכת השנים, ואיחרוהו עד ששים יום אחר תקופת תשרי, לפי שהיא מצויה במקום נמוך ואין היא צריכה כל כך למי גשמים[13].

בבבל מצויים שטפונות של מים, ולכן אין נוהג דין בורגנין בבבל, היינו סוכות שעושים שומרי העיר ללון בהם, שבדרך כלל הדין הוא שאם סוכות אלו מוצבות חוץ לעיר בתוך שיעור של שבעים אמה ושיריים הן נכללות בתוך העיר ומודדים תחום שבת משם והלאה, אבל בבבל מכיון שעלולות להישטף על ידי המים אינן חשובות לכלום, ואין מודדים אלא מהעיר עצמה[14].

ביאור חסידות

האדמו"ר הריי"צ מבאר[15], שעמיקותה של בבל היא השפלות של הלעומת זה (של הקליפות). והיא, מה שהאדם האוכל ומתאוה לדברים שפחותים ממדריגתו (צומח ודומם), ובכך משפיל את עצמו.

מלכים שונים בבבלעריכה

במשך אלפי שנים שלטו מלכים רבים מעמים שונים על בבל. רבים מהם מוזכרים בתורה:

  • נבוכדנצאר מלך בבל, שבנה מחדש את העיר, החריב את בית המקדש, והגלה לבבל את בני ישראל.
  • אויל מרודך - בנו של נבוכדנצאר.
  • בלשצר.

גלות בבלעריכה

  ערך מורחב – גלות בבל

אחר חורבן בית ראשון הגלה נבוכדנצאר את בני ישראל לבבל. הגלות לבבל הייתה בשלבים:

  1. גלות יהויכין, המכונה גם "גלות החרש והמסגר" (חכמי התורה)[16], התרחשה באחד עשרה שנה קודם חורבן הבית בעקבות מרידה מתמשכת של מלכי יהודה בבבל. תחת יהויכין הומלך בנו צדקיהו[17].
  2. גלות לאחר החורבן, לאחר החורבן הייתה ההגליה העיקרית של בני ישראל לבבל, ולפיה החשבת ספירת שבעים שנות גלות בבל. בגלות זו הוגלו רוב רובם של בני ישראל לבבל.

מנהיגי היהודים בבבלעריכה

לאחר חורבן בית ראשון עוד היו נביאים שהנהיגו את היהודים בבבל.

מאוחר יותר, לאחר חורבן בית שני התמנו מנהיגים שכונו "ריש גלותא" (ראש הגולה) שהייתה להם סמכות רשמית ממלכות בבל לדון לאסור ולהטיל מיסים על היהודים.

בין המנהיגים:

נביאיםעריכה

ראשי גלותעריכה

  • רב כהנא
  • רב הונא, אחיו של רב כהנא
  • הונא מר בר רב כהנא, חתנו של ראש ישיבה בשם רב חנינא.
  • רב פחרא (או רב פחדא), חתנו של הונא.
  • מר זוטרא, בנו של הונא ונכדו של רב חנינא שגידלו.

לאחר שנתבטלה, חזרה ראשות הגולה רק בתחילת תקופת הגאונים.

  • בוסתנאי בן חנינאי
  • חסדאי בן בוסתנאי
  • שלמה בן חסדאי, מת ללא ילדים
  • דוד בן חסדאי, אחיו של שלמה
  • חנינאי (או חנניה) בן דוד

מרכז התורה בבבלעריכה

בתקופת האמוראים בבל הייתה מרכז התורה הגדול ביותר שם פעלו ישיבות בערים רבות (ביניהם: סורא, פומפדיתא, נהרדעא, כפרי, ועוד.) ושם נכתב התלמוד בבלי שהוא התמליל מכל הדרשות, לימודים, ודיונים בהלכה שנאמרו בישיבות.

הנחותיעריכה

רבנים שהיו מגיעים מארץ ישראל לבבל, היו נקרא בשם נָחוֹתֵי - יורדים בארמית, על שם שירדו מארץ ישראל - הגבוהה מכל הארצות, לבבל הנחותה.

הנחותי, היו מביאים עמם הלכות וביאורים, לקושיות אמוראי בבל. נפוצה הלשון בגמרא "כי אתא רב ... אמר" = כשבא רב פלוני מארץ ישראל אמר כך.

בין הנחותי:

הכינוי "רב"עריכה

אמורא בבלי נקרא "רב" לעומת אמורא מארץ ישראל שנקרא "רבי".

בחסידות[18] מבואר ההבדל בין הכינויים:

השם רב מורה על ריבוי ובכל זאת נאמר בלשון יחיד, שמראה שגם הריבוי הוא באחדות.

האות י היא בחינת הביטול.

ולכן בארץ ישראל שאור ה' בהתגלות יותר נאמר רבי בתוספת יו"ד ששם בכל הריבוי פרטים שבעולם ניכרת בחינת הי - ביטול לה'.

אבל בבבל היות ויש פחות גילוי אור ה' ה"רב" מתבטל פחות, ומזה מגיע שם תואר זה. אך בכל זאת ישנה איזו שהיא דרגת ביטול שלכן נאמר רב לשון יחיד.

לקריאה נוספתעריכה

ראו גםעריכה

הערות שוליים

  1. ישעיהו נא, יט-כ
  2. ירמיהו נא, כו
  3. בראשית י"א ט
  4. פירוש רש"י בראשית ו י"ז
  5. משנה ידים ד ג; רמב"ם הלכות תרומות א, א.
  6. רמב"ם שם
  7. ראה ירושלמי חלה פ"ד ה"ד; תוספות קדושין לו, ב.
  8. בראשית יא יב
  9. שבת קיג, ב.
  10. עירובין כא, א.
  11. משנה ב"מ קו, ב
  12. גמ' שם קז, א ורש"י.
  13. תענית ד, ב ורש"י ור"ן שם.
  14. עירובין שם.
  15. ספר המאמרים תש"ב, עמוד 55
  16. סדר הדורות המקוצר
  17. בגלות זו טעה אחשורוש בנוגע לחישוב שבעים שנות גלות בבל, ובשל כך עשה את משתהו המפורסם
  18. תורה אור, הוספות למגילת אסתר קיז עמוד ג