עריכת הדף "איסור הקטרת שאור ודבש" (פסקה)

==== טעם שניה ====
הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש הוא לעורר את מידת '''הענווה''' אצל המקריב.

השאור, שהוא סמל לגבהות, מגביה את עצמו על ידי התפשטות חומרית. הדבש, לעומתו, מצטיין במתיקות רבה, ומסיבה זו הוא מעלה את רתיחתו הרבה. שניהם, השאור והדבש, מייצגים תכונות של '''גאווה''' והתפשטות מעבר לגבולות הטבע, ולכן הם לא מתאימים להיות קרבנות לרצון ה'.

על פי פירוש הרמב"ן ז"ל, הקרבנות לא צריכים לבוא מן הדברים שיש להם "יד חזקה לשנות את הטבע", כלומר דברים שמוציאים את האדם מגבולות המידה והענווה. כיוון שהשאור מייצג את ההתפשטות והגאווה והדבש את המתיקות המוחלטת, הקרבנות צריכים לבוא דווקא ממה שיש בו '''איזון''' ו'''מיזוג''', כמו המזון שנעשה באופן רגוע ומאוזן, שיבטא ענווה, לא גאווה ולא פינוק.

כפי שנאמר בבראשית רבה, מידת '''הרחמים''' שותפה למידת '''הדין''' בהבראה של העולם, כלומר יש מקום למידה מאוזנת ולא מוגזמת. זו גם הסיבה שקרבנות צריכים להיות תוצאה של '''איזון''', כדי שלא תתפשט בהם מידת הגאווה או התפנקות יתרה, אלא בדיוק את המידה הנכונה.