עריכת הדף "איסור הקטרת שאור ודבש" (פסקה)

==== טעם אחת ====
הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש קשור לתכלית הקרבנות, שהיא לעורר את מחשבת המקריב ולחנך אותו במידות טובות. כל פעולה בהקרבת הקרבנות, וההכנות לקראתם, נועדה לשמש כעזר למדרגת רוחניות ולקידום המידות הפנימיות של האדם.

# '''הטעם לאיסור הקרבת שאור''' – השאור הוא תמצית החמץ, המתפשט ומחמיץ את המאכלים. החמץ נוצר כתוצאה מהשהות הארוכה והממושכת, מה שגורם לו להתפשט ולהחמיץ. על פי זה, התורה אסרה להקריב חמץ כדי לעורר את מידת '''הזריזות''' במעשי האדם. הימנעות מהקרבת חמץ משדרת את הצורך להימנע מהשהייה ארוכה ולהתמיד במעשים מהירים וממוקדים, כמו שעושים במעשי ה' – בזוהר ובמהירות. זהו עידוד לפיתוח הזריזות במעשים, כגון הציווי "הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". במנחות יחיד, האיסור חמור יותר, משום שביחיד קיימת נטייה לעצלות, ולכן המנחה חייבת להיות מצה, שהיא חפץ שאין בו חמץ, כדי לעורר את המחשבה על חשיבות הזריזות במעשים.
# '''הטעם לאיסור הקרבת דבש''' – הדבש, שהוא מתוק ביותר, מסמל את הרצון למתיקות ולפינוק. על פי זה, התורה אסרה את הדבש במנחה כדי להימנע מהנטייה לפנק את עצמך יותר מדי, ולהימנע מהתפנקות בעולם הזה. יש בזה גם חינוך לילדים לבל יתמכרו אחרי המאכלים המתוקים כפי שנוהגים הזוללים והסובאים. התורה רוצה להדגיש כי על האדם להתמקד במאכלים מועילים וצרכים חיוניים לגופו, ולא לנסות ליהנות רק מהחושים, כמו טעימת המתוק שנעשית לעיתים מתוך כוונה לחוש את הנאה הגרונית בלבד. יש לחנך את האדם לכוון במזונו ובשתייתו, לא לטובת הנאה רגעית או לחפש רק את המתוק שבחיים, אלא מתוך מטרה לשמור על בריאות הגוף והנפש.