עריכת הדף "איסור הקטרת שאור ודבש" (פסקה)

== מטעמי המצוה ==

==== טעם אחת ====
הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש קשור לתכלית הקרבנות, שהיא לעורר את מחשבת המקריב ולחנך אותו במידות טובות. כל פעולה בהקרבת הקרבנות, וההכנות לקראתם, נועדה לשמש כעזר למדרגת רוחניות ולקידום המידות הפנימיות של האדם.

# '''הטעם לאיסור הקרבת שאור''' – השאור הוא תמצית החמץ, המתפשט ומחמיץ את המאכלים. החמץ נוצר כתוצאה מהשהות הארוכה והממושכת, מה שגורם לו להתפשט ולהחמיץ. על פי זה, התורה אסרה להקריב חמץ כדי לעורר את מידת '''הזריזות''' במעשי האדם. הימנעות מהקרבת חמץ משדרת את הצורך להימנע מהשהייה ארוכה ולהתמיד במעשים מהירים וממוקדים, כמו שעושים במעשי ה' – בזוהר ובמהירות. זהו עידוד לפיתוח הזריזות במעשים, כגון הציווי "הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". במנחות יחיד, האיסור חמור יותר, משום שביחיד קיימת נטייה לעצלות, ולכן המנחה חייבת להיות מצה, שהיא חפץ שאין בו חמץ, כדי לעורר את המחשבה על חשיבות הזריזות במעשים.
# '''הטעם לאיסור הקרבת דבש''' – הדבש, שהוא מתוק ביותר, מסמל את הרצון למתיקות ולפינוק. על פי זה, התורה אסרה את הדבש במנחה כדי להימנע מהנטייה לפנק את עצמך יותר מדי, ולהימנע מהתפנקות בעולם הזה. יש בזה גם חינוך לילדים לבל יתמכרו אחרי המאכלים המתוקים כפי שנוהגים הזוללים והסובאים. התורה רוצה להדגיש כי על האדם להתמקד במאכלים מועילים וצרכים חיוניים לגופו, ולא לנסות ליהנות רק מהחושים, כמו טעימת המתוק שנעשית לעיתים מתוך כוונה לחוש את הנאה הגרונית בלבד. יש לחנך את האדם לכוון במזונו ובשתייתו, לא לטובת הנאה רגעית או לחפש רק את המתוק שבחיים, אלא מתוך מטרה לשמור על בריאות הגוף והנפש.

==== טעם שניה ====
הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש הוא לעורר את מידת '''הענווה''' אצל המקריב.

השאור, שהוא סמל לגבהות, מגביה את עצמו על ידי התפשטות חומרית. הדבש, לעומתו, מצטיין במתיקות רבה, ומסיבה זו הוא מעלה את רתיחתו הרבה. שניהם, השאור והדבש, מייצגים תכונות של '''גאווה''' והתפשטות מעבר לגבולות הטבע, ולכן הם לא מתאימים להיות קרבנות לרצון ה'.

על פי פירוש הרמב"ן ז"ל, הקרבנות לא צריכים לבוא מן הדברים שיש להם "יד חזקה לשנות את הטבע", כלומר דברים שמוציאים את האדם מגבולות המידה והענווה. כיוון שהשאור מייצג את ההתפשטות והגאווה והדבש את המתיקות המוחלטת, הקרבנות צריכים לבוא דווקא ממה שיש בו '''איזון''' ו'''מיזוג''', כמו המזון שנעשה באופן רגוע ומאוזן, שיבטא ענווה, לא גאווה ולא פינוק.

כפי שנאמר בבראשית רבה, מידת '''הרחמים''' שותפה למידת '''הדין''' בהבראה של העולם, כלומר יש מקום למידה מאוזנת ולא מוגזמת. זו גם הסיבה שקרבנות צריכים להיות תוצאה של '''איזון''', כדי שלא תתפשט בהם מידת הגאווה או התפנקות יתרה, אלא בדיוק את המידה הנכונה.