שינויים

'''אורייתא וקוב"ה כולא חד''' פירושו: התורה והקב"ה ו[[הקדוש ברוך הוא]] הינם מציאות אחת. זאת אומרת, שה[[תורה]] - שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ההקדוש ברוך הוא, הרי על אף היותה לכאורה - שהתלבשה בגדר של [[חכמה ]] ושכל, וכמו שכתוב: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", וכל מציאות [[חכמה ]] ושכל היא מציאות מוגדרת ומוגבלת- מכל מקום התורה מאוחדת בקדוש ברוך הוא, שהוא בלתי גבולי.==שורש התורה הוא בכתר==ואף ש[[הקדוש ברוך הוא]] - אין סוף, בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, אף על פי כן היא מאוחדת באופן בלתי מוגדר ובלתי מוגבל. וזאת משום שעם היות שהתורה שורשה מ[[ספירת החכמה]] של אצילות, כמו שכתוב {{ציטוטון|[[תורה מחכמה נפקת]]}}, שמקור התורה היא ב[[חכמה]] ד[[אצילות]], וחכמה היא [[ספירה]] מבין [[עשר הספירות]], שכולן הן [[אורות]] מוגבלים - המלובשים ב[[כלים]] המגבילים את האורות, אך מכל מקום הכונה בזה שרק גילויה היא על ידי החכמה, וזהו שנאמר: "אורייתא מחכמה '''נפקת'''" - "נפקת" בלבד, ולכן התורה מאוחדת בקבבחיצוניותה (הנגלה שבתורה) היא אכן באופן מדוד ומוגבל.אבל שרשה העליון הוא ב[[כתר]] שהיא למעלה מחכמה, ומאוחדת ב[[אין סוף]] ברוך הוא. ולכן פנימיותה ועצמותה של התורה היא בבחינת אין-סוף, ונאמר בה: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", היינו בפנימיות התורה.===גם חיצוניות התורה שורשה באין סוף===יתר על כן גם בחיצוניות התורה היא בבחינת אין-סוף. וההסבר לזה, משום שגם [[ספירת החכמה]] שבאצילות - גם בחיצוניותה - אינה מוגבלת, ואינה דומה לחכמה שב[[נבראים]]. וכמו שכתוב בזוהר: {{ציטוטון|דאיהו חכים - ולא בחכמה ידיעה, אלא הוא וחכמתו אחד}}, ש[[הקדוש ברוך הוא]] חכם כביכול, על ידי שמתלבש ב[[ספירת החכמה]] של מעלה, אבל לא באופן ההתלבשות בחכמה המוכרת לנו - הנבראים, שבעוד שאצלנו החכמה אינה האדם עצמו, אלא רק מורכבת ונוספת בו, שהרי גם בטרם למד והחכים, היה האדם קיים. מה שאין כן אצל [[הקדוש ברוך הוא]] - הוא וחכמתו אחד, כי אינו מורכב חלילה וחס מחלקים, כי הרכבה מחלקים הוא דבר המאפין מוגבלות, ולכן, חכמת ה הבלתי בעל ' - משמעותה - ש[[הקדוש ברוך הוא]] האין-סוף הגביל עצמו והתגלה בהגבלות החכמה באופן של התאחדות, ובו-זמנית - כמו שהיה כך נשאר - בלי גבולבתכלית, גם בהיותו מלובש ומאוחד בגבולות החכמה. וכמו שביאר הרמב"ם: "שהוא היודע והוא המדע והוא הידוע".

ואף שהקב"ה כשמו - כן הוא, ולמרות שדבר זה אין סוףהאדם יכול להבינו על בוריו, בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית ח"ווכמו שכתוב: {{ציטוטון|החקר אלקה תמצא}}, אינו מוגדר בשום גדרוכן כתוב: {{ציטוטון|כי לא מחשבותי מחשבותיכם}}, פשוט ומופשט מכל ציורמקום אנו מאמינים באמונה שלימה בה' שהוא כל-יכול ונושא הפכים, ואין שום דבר ושום מציאות נמנעת ממנו חס ושלום, וכיצד יתכן שהתורה המוגדרת - תהיה מאוחדת בבלתי מוגדר ובלתי מוגבל? אלא משום שעם היות שהוא "[[תורה מחכמה נפקת]]נמנע הנמנעות", שמקור שגם חכמת התורה היא בכפי שירדה לרמת השכל האנושי, והיא [[חכמה דאצילות]]גבולית בחיצוניותה, וחכמה מכל מקום היא בלתי גבולית בפנימיותה, ומאוחדת ב[[ספירהעצמותו יתברך]] מבין בבחינת אין-סוף.ובזה שונה [[עשר הספירותספירת החכמה]]מכל שאר הספירות, שמלבד היותה הראשונה לכל הספירות, היא גם נעלית מהם באין ערוך, שכולן הן [[אורות]] מוגבלים משום שעומדת בשיא הביטול, ונקראת, חכמה' - המלובשים ב[[כליםאותיות]] המגבילים את האורות, אך מכל מקום הכונה בזה שרק יציאתה אל הגילוי היא מחכמה, וזהו שאומר: "אורייתא מחכמה נפקת" כח- "נפקת" בלבדמה', ולכן התורה בחיצוניותה (הנגלה שבתורה) היא אכן מוגבלתבמשמעות כח הביטול.

אבל שרשה העליון הוא בוממילא מובן, שהתורה גם כפי שירדה למטה - בסתר המדריגות - והתלבשה בשכל טעם ודעת, מכל מקום היא בלי גבול. ואדרבה, כל ההלכות בתורה שהאדם לומד בשכלו ומחשבתו ומדבר בפיו - הן פרטי המשכות פנימיות [[כתררצון העליון]] שהיא למעלה מעלה מחכמהעצמו, ומאוחדת בשכך עלה ברצון ה' יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להיפך.כן כל צרופי [[אין סוףאותיות]] בתנ"הך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין-סוף ברוך הוא בתכלית היחוד. ולכן פנימיותה ועצמותה של נקראת התורה היא בבחינת אין-סוף, ונאמר בה: בשם "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים[[משל הקדמוני]]", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה - [[משל]] על קדמונו של עולם.

יתר על כן גם בחיצוניות התורה היא בבחינת אין-סוף. וההסבר לזה, משום שגם ספירת החכמה שבאצילות - גם בחיצוניותה - אינה מוגבלת, ואינה דומה לחכמה שב[[נבראים]]. וכמ"ש בזוהר: "דאיהו חכים - ולא בחכמה ידיעה, אלא הוא וחכמתו אחד". שהקב"ה חכים, על ידי שמתלבש בספירת החכמה של מעלה, אבל לא באופן ההתלבשות בחכמה המוכרת לנו - הנבראים, שאצלנו החכמה אינה האדם עצמו, אלא רק מורכבת ונוספת בו, שהרי גם בטרם למד והחכים, היה האדם קיים. אבל אצל הקב"ה הוא וחכמתו אחד, כי אינו מורכב ח"ו מחלקים, כי הרכבה מחלקים הוא דבר המאפין מוגבלות, ולכן, חכמת ה' - משמעותה - שהקב"ה האין-סוף הגביל עצמו והתגלה בהגבלות החכמה באופן של התאחדות, ובו-זמנית - כמו שהיה כך נשאר - בלי גבול בתכלית, גם בהיותו מלובש ומאוחד בגבולות החכמה. וכמו שביאר הרמב"ם: "שהוא היודע והוא המדע והוא הידוע". ואף על פי שדבר זה אין האדם יכול להבינו על בוריו, וכמ"ש: "החקר אלקה תמצא", וכן כתוב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", מכל מקום אנו מאמינים באמונה שלימה בה' שהוא כל-יכול ונושא הפכים, ואין שום דבר ושום מציאות נמנעת ממנו ח"ו, אלא הוא "נמנע הנמנעות", שגם חכמת התורה כפי שירדה לרמת השכל האנושי, והיא חכמה גבולית בחיצוניותה, מכל מקום היא בלתי גבולית בפנימיותה, ומאוחדת בעצמותו ית' בבחינת אין-סוף. ובזה שונה ספירת החכמה מכל שאר הספירות, שמלבד היותה הראשונה לכל הספירות, היא גם נעלית מהם באין ערוך, משום שעומדת בשיא הביטול, ונקראת ,חכמה' - אותיות ,כח-מה', במשמעות כח הביטול.  וממילא מובן, שהתורה גם כפי שירדה למטה - בסתר המדריגות - והתלבשה בשכל טעם ודעת, מכל מקום היא בלי גבול. ואדרבה, כל ההלכות בתורה שהאדם לומד בשכלו ומחשבתו ומדבר בפיו - הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו, שכך עלה ברצון ה' ית' שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להיפך. וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין-סוף ב"ה בתכלית היחוד. ולכן נקראת התורה בשם "[[משל הקדמוני]]", ואמרו חז"ל - משל על קדמונו של עולם. המשל - הוא השתלשלות וירידת הנמשל המופשט, אל תאור וציור מוגדר ומוחשי בתפיסה המוגבלת של התלמיד, וזאת מבלי לשנות את עצם הרעיון המופשט (הנמשל). כך גם בתורה, הרי קדמונו של עולם הבלתי בעל גבול התלבש וגילה עצמו בחכמת התורה, שהיא כביכול "משל" ל"נמשל" - קדמונו של עולם, והמשל בפנימיותו מאוחד בנמשל, אורייתא וקבהתורה ו[[הקדוש ברוך הוא]] הם אחד. לכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שהתורה "ה כולא חדמדברת בעליונים ורומזת בתחתונים" - כי בעצם הינה בלתי מוגבלת.

*[[תניא]] פ"ב, פ"ד, פ"ה, פכ"ג, [[תו"אתורה אור]] טז ע"ב, [[לקו"תלקוטי תורה]] ויקרא בביאור לא תשבית מלח, במדבר ז ע"א, ל ע"ג, דברים מו ע"א.

{{לימוד}}[[קטגוריה:תורה]][[קטגוריה:פסוקים ואמרות במבט תורת החסידות]][[קטגוריה:ביטויים מספר הזוהר]]