18,606
עריכות
שינויים
מ
החלפת טקסט – "”" ב־"""
ר' אברהם היה סוחר גדול. הוא היה שולח רפסודות של עצים לעיר דנציג שבגרמניה ומכך התפרנס. פעם שלח רפסודות בשווי של שישים אלף רובל, וכולן טבעו. בנוסף לכך שהפסיד את כל הונו, נקלע לחובות עצומים והדבר הפריע לו להתרכז בלימוד התורה. בסופו של דבר החליט שלא טוב תוך כדי הלימוד לחשוב אודות החובות, אלא צריך להקדיש זמן מיוחד לכך. ומאז היה ר' אברהם סוגר את הספר לזמן מה, מהרהר בחובות שנחתו עליו, ובסיכומו של דבר היה אומר לעצמו: "לשם מה עלי לחשוב על כך? - הרי כסף לא נשאר לי, ואת הנכסים שנותרו כבר מכרתי, ועל מה יש לחשוב עוד?", ואז היה פותח את הספר ומתחיל שוב ללמוד {{הערת שוליים|ליקוטי סיפורים עמ' שכג.}}.
פעם, באמצע חודש [[אלול]] [[תרמ”גתרמ"ג]] (לקראת סיום שנת האבל על אדמו"ר המהר"ש), נכנסו הרב [[שמואל גרונם אסתרמן]] והרב משה (שהתמנו לאחר שנים רבות כמשפיעים בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש) אל הרב ר' אברהם שהיה מחשובי ונכבדי החסידים. שנים אלו היו חברים ומלמדים, ומכיון שלקראת החגים הפסיקו את הלימודים עם התלמידים, היו נוסעים בכל שנה ל[[ליובאוויטש]], והם שאלו את ר' אברהם האם עליהם להמשיך לנסוע לליובאוויטש לאחר הסתלקותו של הרבי מהר”ש מהר"ש בעוד שבניו טרם קיבלו על עצמם את הנשיאות?
השניים הוסיפו ואמרו כי חוששים שמא יש להם ‘פניה’ כדי לחסוך את עלות הנסיעה, ולכן הם מוסרים לו מראש את כספי הוצאות הנסיעה כדי שיחלק לצדקה לפי דעתו. ר’ אברהם השיב להם מיד כי אינו מקבל את הכסף, ועליהם לנסוע לליובאוויטש כפי שהורגלו בכל שנה. הוא הוסיף שלולא זקנותו וחולשתו, גם הוא היה נוסע לליובאוויטש.