מ"ט שערי טומאה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מ"ט שערי טומאה הוא ביטוי המתאר את עומק השקיעה ברע ובטומאה, כאשר כלל מידותיו של האדם על כל פרטיהם שקועים בטומאה ומשועבדים לסטרא אחרא.

מקור הביטוי מובא בספר זוהר חדש אודות בני ישראל, כתיאור על מצבם הרוחני לקראת סוף גלות מצרים.

משמעות הביטוי ומקורו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתורת החסידות מוסבר שהלשון "שערי טומאה" הוא בדוגמת דברי חז"ל[1] אודות הבא להיטהר שמסייעים אותו מלמעלה, וכלשון חז"ל[2]: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם", וכמו שהוא בצד הקדושה כך הוא גם בצד הסטרא אחרא שאדם שרוצה להיטמא מסייעים אותו, וזו המשמעות 'שערי טומאה', שהאדם שקוע בזה עד שכביכול משפיעים לו 'התעוררות' מיוחדת לשקוע עוד יותר בטומאה[3].

הביטוי 'מ"ט שערי טומאה' מקורו בספר זוהר חדש בתחילת פרשת יתרו, שם מובא שבזמן גלות מצרים בני ישראל נטמאו ולכלכו את עצמם בכל מיני טומאה:

וַדַּאי יִשְׂרָאֵל כַּד הֲווֹ בְּמִצְרַיִם, אִסְתְּאָבוֹ וְאִתְטְנָפוֹ גַּרְמֵיהוֹן בְּכָל זִינֵי מְסָאֲבוּ, עַד דַּהֲווֹ שָׁרָאן תְּחוֹת אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע חֵילֵי דִּמְסָאֲבוּתָא

זוהר חדש ריש פרשת יתרו

בכתבי האריז"ל מבואר[4], שהגאולה היתה חייבת להיות כהרף עין, מכיון שאם בני ישראל היו נותרים בטומאת מצרים עוד רגע אחד, היו שוקעים גם בשער הנו"ן, ואז לא היו יכולים להיגאל (אך בכמה מקומות בחסידות בכל זאת מובא, שבני ישראל היו משוקעים בנו"ן שערי טומאה[5]).

מכיון שבני ישראל היו שקועים בעומק הרע, מצד עצמם לא יכלו להיגאל, ורק בכח העצמות[6] באתערותא דלעילא שלא על ידי עבודתם כלל, הקב"ה 'משך' אותם מטומאת מצרים[7], ועל ידי זה יכלו אחרי זה בני ישראל לעבוד בכח עצמם ולהיטהר במשך מ"ט ימים, בעבודה של אתכפיא, לתקן את פרטי המידות בארבעים ותשעה ימי ספירת העומר ולהכניס את עצמם במ"ט שערי קדושה, עד שהגיעו במתן תורה לשער הנו"ן, בחינת הכתר.

(בנוגע לזמן שבו הקב"ה 'משך' את בני ישראל ממ"ט שערי טומאה, מופיע מצד אחד בחסידות שגם לאחר הגילוי של מכת בכורות בחצות הלילה הם עדיין היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק למחרת בזמן היציאה עצמו, 'בעצם היום הזה' - יצאו ממ"ט שערי טומאה[8], אך לאידך מופיע שהפעולה הזו היתה עוד קודם לכן, בשעה שעדיין היו במצרים, וזה מה שפעל בהם להקשיב ולהפנים את דברי משה ואהרון[9]).

בחסידות מבואר, שהמספר מ"ט הוא בגימטריא חולה, כי בני ישראל במצרים היו בבחינת חולה מסוכן, וכמו שהחולה כאשר רוצים להבריא אותו נותנים לו מאכלים מיוחדים הקלים לעיכול, כך גם ברוחניות, לאחר היציאה ממצרים בני ישראל היו צריכים לאכול את המצות שהם 'מאכל הרפואה', ופועלים ביטול במידות, וכך אפשר לתקן את הקלקול במידות ו'להבריא'[10].

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]


הערות שוליים

  1. שבת קד, א: "דאמר ר"ל מ"ד (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעים אותו". זוהר חלק א' נד, א: "כמה דאת אמר (ויקרא יא מג) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אתא לאסתאבא מסאבין ליה".
  2. שיר השירים רבה ה, ב.
  3. שערי תשובה לאדמו"ר האמצעי שער התשובה ד, ב. שער הבחירה יט, א. מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ט עמוד רצג, תורת חיים תולדות עמוד קנד, ועוד.
  4. סידור האריז"ל בהגש"פ פיסקא "מצה זו". וראה גם תו"מ חכ"ב ע' 287. וש"נ. שיחת ליל ב' דחג הפסח תש"כ עמוד 13.
  5. לקוטי תורה ואתחנן יב, ג. מאמרי אדמו"ר האמצעי הנחות תקע"ז עבדים היינו, לב.
  6. תורת מנחם חלק י"א י' שבט תשי"ד עמוד 15, וכמפורש בהגדה: "לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו", וכמבואר בחסידות מפני שכל דרגה רוחנית אחרת היתה מתבטלת ונכללת בעומק הרע, וראה הנסמן בהערה הבאה.
  7. כלשון הפסוק שיר השירים א, ד: "משכני (ועל ידי זה) אחריך נרוצה" (שיחת ל"ג בעומר תשי"א, ובעוד ריבוי מקומות בחסידות).
  8. שיחת אחרון של פסח תשכ"ד.
  9. ספר המאמרים אידיש, 'משכני אחריך נרוצה' תש"ג.
  10. תורת שמואל תרכ"ז עמוד רמב, שיחות חלק ב' עמוד 529. מאורי אור מערכת ח אות לה. ספר המאמרים תרפ"ד ע' קב.