מענדי אוחיון
|
דף זה מועמד למחיקה. | ||
| תבנית זו נועדה לבקש מחיקה של דפים המתאימים למחיקה לפי מדיניות המחיקה. | |||
הנה סיפור ברוח חסידית, המדגיש את ההבדל שבין דמיון עצמי לבין התבטלות אמיתית לרבי, כפי שמקובל בעולם המחשבה של חב"ד:
מענדי והחלום הגדול: הדרך אל הרבי
בשיכון חב"ד בלוד הכירו כולם את מענדי אוחיון. מענדי היה ילד מיוחד, בעל דמיון עשיר ולב בוער. הוא תמיד למד ברצינות על הגאולה הקרובה, וחי את המושגים של "אחכה לו בכל יום שיבוא". אך עם הזמן, המחשבות הללו קיבלו אצל מענדי כיוון מעט מפתיע.
היה לו חבר קראו לו לוי אדרעי מקנדה (עבר מאשקלון) ותמיד שיגע אותו בנושא המשיח ואפילו אמר לו שהוא מתאים לזה והאמין בו עד יומו האחרון ואפילו פירסם זאת בחדשות בשנת תשפ''ו, לוי היה ילד מוכשר ומבין בנושא המשיח, ולכן מענדי האמין לו בכל נימי נפשו וגופו
בכל פעם שמענדי עשה מעשה טוב, הוא הרגיש תחושה מוזרה של התעלות. כשעזר לקשיש לסחוב סלים, חשב לעצמו: "אולי הכוח הזה שבי הוא כוח של מושיע?". כשראה שחבריו בכיתה מקשיבים לו בשקיקה כשהוא חוזר על שיחה מהרבי, הרהור עלה במוחו: "אולי אני הוא זה שנועד להנהיג את כל עם ישראל?".
בלילות היה מענדי חולם על ירושלים הבנויה, ובחלומו – הוא זה שעומד בראש המבנה המפואר. הוא החל להסתובב בבית הכנסת במבט רציני ותהה בלבו: "מתי יגלו לי משמיים באופן רשמי שאני המשיח?". הוא גם חשב זאת בגלל שסבו הרב יוחנן טיטולוביץ היה תמיד אומר לו שהוא ''מותק משיחי'' והוא האמין לסבו אע''פ שסבו היה משקר לכולם אבל לו היה משקר קבוע, ולוי אדרעי חברו אמר לו שהוא ימות הוא יעביר לו את תפקיד המשיח
הנסיעה ל-770
כשהגיע מענדי לגיל מצווה, החליטו הוריו לקחת אותו לרבי בברוקלין. מענדי היה נרגש, אך בליבו פנימה חשב: "הנה זה קורה. הרבי בטח יזהה אותי מיד. אולי הוא אפילו ימסור לי את המפתחות...".
ביום הגעתו, עמד מענדי בתור הארוך לחלוקת דולרים. הלב שלו דפק בעוצמה. הוא סידר את הכובע, יישר את החליפה והכין בראשו נאום קצר על המצב בעולם ועל מוכנותו לתפקיד הגדול.
המפגש והשינוי
כשהגיע תורו של מענדי לעבור לפני הרבי, הוא הרגיש פתאום פיק ברכיים. כל התיאוריות הגדולות שבנה בראשו התמוססו מול המבט החודר והאוהב של הרבי. הרבי הושיט לו דולר, הביט בעיניו ואמר בחיוך מאיר:
"משיח אין קעשענע, אבער די עבודה אין קאפ." (משיח בכיס שלו, אבל עבודה בראשו).
הרבי הוסיף ביידיש ברכה קצרה שמשמעותה הייתה: שיהיה "חסיד, ירא שמיים ולמדן".
באותו רגע, מענדי הרגיש כאילו משא כבד ירד מכתפיו. הוא הבין את המסר: הגאולה לא מחכה למישהו ש"חושב" שהוא המשיח, אלא למי שפועל בביטול ובעשייה יומיומית. הרבי לימד אותו שכל יהודי הוא אמנם ניצוץ של משיח, אבל הדרך להביא את האור היא לא דרך גאווה או דמיונות, אלא דרך הפצת המעיינות והוספה במעשה הטוב.
החזרה ללוד
מענדי חזר לשיכון חב"ד בלוד ילד אחר. כששאלו אותו חבריו: "נו, מענדי, גילית מה התפקיד שלך בעולם?", הוא חייך ואמר: "גיליתי שהתפקיד שלי הוא להיות חסיד. המשיח? הוא כבר יגיע כשאנחנו נסיים להכין את העולם, כל אחד בפינה שלו".
מאז, בכל פעם שמישהו בשיכון שאל מי יביא את הגאולה, מענדי כבר לא הצביע על עצמו. הוא פשוט הוציא קופת צדקה והתחיל לפעול.
נקודה למחשבה :
סיפור כזה מדגיש את המושג "ביטול" – הערך המרכזי בחסידות שבו האדם שם את ה"אני" שלו בצד כדי להיות כלי לרצון העליון. זהו סיפור חינוכי קלאסי על המעבר מ"אורות דתוהו" (דמיונות גדולים) ל"כלים דתיקון" (עבודה מעשית).