יחודא עילאה ויחודא תתאה

יחודא עילאה ויחודא תתאה או 'יחוד עליון ויחוד תחתון' הם שמות כלליים לשני אופני התאחדות העולמות עם האלוקות, ובאים לידי ביטוי בסדר ההשתלשלות, באופן התהוות העולמות, בנפש האדם ובעבודת השם.

יש להעיר שעניין זה מוסבר בחסידות בשני אופנים שונים: לעיתים מוסבר שיחודא עילאה ותתאה הם שני אופני יחוד העולמות עם אלוקות אך בערך זה מוסבר רק האופן השני, שהם שני אופני יחוד באלוקות גופא (וראה בפירוט כאן בהמשך).

עניינן הכללי

המילה 'יחוד' מורה על התאחדות שני דברים בצורה מושלמת. למעלה מקירוב, למעלה מדביקות, למעלה מקשר ולמעלה אפילו מהתאחדות. ב'יחוד' שני העניינים הופכים לדבר יחיד – שאינו ניתן כלל לחלוקה.

למרות זאת, גם ביחוד ישנם שני אופנים כלליים יחודא עילאה הוא אופן בו התחתון כלול בעליון ובטל אליו במציאות (אינו מציאות לעצמו), ואילו יחודא תתאה הוא להיפך בדיוק – שהעליון מתלבש בתחתון ומתעלם בו עד שנרגשת מציאותו של התחתון בלבד, והדוגמא ה'קלאסית' לזה הוא ההבדל שבין אצילות לעולמות (שהוא ההבדל בין 'עילה ועלול' לבין 'יש מאין', וכדלקמן).

אצילות – עילה ועלול

מציאות הספירות באצילות היא באופן של עילה ועלול. שהגם שיש ספירת החסד (לדוגמא), אין היא מורגשת כמציאות בפני עצמה, אלא כלולה ומוקפת בבחינת החכמה, והחכמה מקפת אותו מכל צד ופינה. הדבר נמשל לשכל התלמיד כפי שהרב רואה אותו: הרב תופס ומשיג את כל השגת התלמיד מכל צד ופינה, וכל שכל התלמיד נכלל בשכל הרב (כי בכלל מאתיים מנה), ונמצא שהשגת התלמיד אינה בבחינת יש ודבר נפרד אלא כלולה ובטלה בהשגת הרב.

ומאחר ו'מציאות' הספירות דאצילות בטלות בתכלית לאלוקות ועד שאינן עולות בשם כלל, לכן עולם האצילות כולו אינו נברא ואין בו נבראים (וכידוע הלשון "מי נתן מלאך באצילות"), אלא הוא אלוקות ממש (כפי ש'מצטייר' בציור של ספירות).

בי"ע – יש מאין

מה שאין כן בעולמות בריאה יצירה עשיה, הדבר הפוך בדיוק. דבר ה' מתעלם בעולמות אותם הוא בורא, שופע בהם בהעלם בבחינת אין ואינו מורגש כלל. והמשל בזה הוא משכל ומידות: למרות שהשכל הוא הוא המוליד את המידות, הנה אחרי שהתעוררה המידה לא מורגש בה שום עניין שכלי, מה שמורגש הוא רגש הלב בלבד, ונדמה לאדם שאין כאן אלא רגש בלבד בלא שכל כלל.

מקום ארון אינו מן המידה

בחסידות מובאת הדוגמא של 'מקום הארון אינו מן המדה' הן ליחודא עילאה והן ליחודא תתאה.

יחודא עילאה

בחלק מהמאמרים מפרשים ש'מקום ארון' הכוונה למקום הארון עצמו (לנפח שהוא תופס).

לפירוש זה, העובדה שהארון לא תפס מקום הוא משום שהארון הוא בחינת יחודא עילאה, ולכן התבטל כל גדר מציאותו ולא תפס מקום. היינו, 'עולם' היא מציאות שמוגדרת ע"י מקום (וזמן), ומכיון שמציאות העולם (במקום הארון) בטילה לאלוקות – לכן גם בגשמיות הוא לא תפס מקום. שתים וחצי האמות של רוחב הארון לא תפסו שום מקום ולא הייתה בהם לא בחינת צפון ולא דרום, אלא היו נקודה אחת בלבד (כי באותן שתים וחצי אמות 'האירה' האלוקות שלמעלה מהעולם בגילוי, ומציאות העולם התבטלה והתכללה באלוקות).

ערך מורחב – רוחות העולם

יחודא תתאה

במאמרים אחרים מפרשים ש'מקום הארון' הוא קודש הקודשים, היינו, המקום בו מונח הארון (ולא מקום הארון עצמו, כדלעייל). לפירוש זה נשאר המקום נשאר בגדר מציאות, כפי שבפועל אכן היה אפשר להצביע היכן הצפון והיכן הדרום, ואפשר היה למדוד את רוחבו (20 אמה) - אלא שבמקום זה גופא התגלתה האלוקות.

עניין זה הוא דוגמא ל'יחודא תתאה', האור האלוקי מאיר ונמצא בעולם, אך אינו משנה את מציאותו. הארון נמצא כאן - אבל השפעתו מתעלמת בעולם, ו'מקומו' (קודש הקודשים) נשאר מוגדר בגדרי המקום והזמן.

שני אופני היחוד של זעיר-אנפין ומלכות

בתניא מבואר שישנו הבדל בין האופן בו נראים העולמות מצד המידות לבין האופן בו הם נראים מצד המלכות:

מצד המלכות, למרות שאין לנבראים 'מציאות' הנה 'חשיבות' יש להם (שאם לא היה בהם צורך למה נבראו?), אבל מצד המידות (חסד וכו') אין להם גם שום חשיבות כלל.

אלא שהעולם לא נברא רק ממלכות וגם לא רק מהמידות, אלא משילובן - ובשילוב זה שני אופנים:

שילוב אדני בהוי'ה

שם ה' מורה על המידות הקדושות, ושם אדני לספירת המלכות, ומובא בקבלה שישנם שני אופנים בהם משתלבים השמות. אופן אחד הוא שילוב ספירת המלכות והתכללותה באלוקות. בשילוב זה האות הראשונה שהיא הגוברת היא משם ה': י' א' ה' ד' ו' נ' ה' י'.

היינו, מצד מידת המלכות כפי שכלולה במידות העליונות גם הדברים הנבראים ממנה (המקום והזמן) בטלים בתכלית. לא כביטול אור הנר לשמש (שרק אינו מועיל אבל אי אפשר לומר שאינו קיים) אלא כביטול אור השמש בשמש (טרם התפשט ויצא להאיר בחלל העולם). המשל המובא לזה בחסידות הוא מעניין הניסים שמעל הטבע: שורש ניסים אלו הוא משם הוי', וכשמאיר שם זה בעולם מתבטלים גדרי העולם. למרות ששם זה מאיר בעולם, הנה באותו רגע מפסיק העולם להתנהג בגדריו הרגילים ומה שמורגש היא המציאות שמעל העולם.

שילוב הוי'ה באדני

האופן השני הוא שילוב שם ה' באדנות (א' י' ד' ה' נ' ו' י' ה'). בשילוב זה (יחודא תתאה) המורגש הוא העולם – אלא שאף על פי כן בהעלם מאיר בו שם הוי'. והמשל לזה הוא ניסים המלובשים בטבע, וכדוגמת נצחון המכבים. שהנצחון בא ע"י מלחמה (פעולה טבעית), אלא שזה שמעטים ניצחו את הרבים (היפך הסדר הרגיל), הוא מפני ששם הוי' פעל שהטבע הנמשך משם אלוקים יפעל בהתאם לרצונו. משל נוסף לזה מובא מעניין השוחד: השופט פוסק על פי שכלו ואינו מרגיש כלל שהשוחד היטהו, ואף על פי כן למסתכל מהצד ברור שהשוחד הוא הוא זה שהיטה את שכלו.

בדרגות האדם

בכללות דרגות האדם, עבודת הצדיקים היא דרגת יחודא עילאה, ואילו עבודת הבינונים עניינה יחודא תתאה.

בעבודת ה'

אצל כל אחד בפרט הזמן שהוא מקדיש לתפילה הוא בחינת יחודא עילאה, ויחודא תתאה הוא הזמן בו הוא נושא ונותן באמונה (וכיו"ב) – שאז למרות שהעיקר אצלו הוא ענייני העולם, הנה הם גופא מונהגים בהתאם לרצון ה'.

ראו גם

• אחדות ה' ויחוד ה' (ההבדל ביניהן)
• דעת עליון ודעת תחתון