מורח ודאין

מוֹרַח וְדָאין הינו אחד מסימניו של מלך המשיח.

פירושו הוא שמלך המשיח בזמן הגאולה ידון וישפוט את משפטיו ודיניו לא על פי עיניו או אוזניו אלא על פי הריח, "מורח ודאין"- מריח ודן. ובהעדר סימן זה אינו יכול להיות משיח.

מקורות

סימן זה של מלך המשיח נלמד מהפסוק בספר ישעיה,

ויצא חוטר מגזע ישי... והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח"

— ישעיהו י"א פסוקים א' ו-ג.

.

על פסוק זה כותב רש"י: "שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב".

וכן כותב הזוהר: "מלכא משיחא (ידון) בריחא... בלא סהדין והתראה. (מלך המשיח ידון על פי הריח, בלי צורך בעדים והתראה)

יש אומרים כי מסיבה זו הרגו את בר כוזיבא, מכיון שלא היה לו סימן זה, והתברר שלא היה משיח. אם כי הרבי מבאר שלכל הראשונים הגוים הרגוהו, אם כי חכמים פסקו שיש לו דין רודף מכיון שאינו מלך המשיח' שהרי אינו מורח וודאין, שהרי מסכן הוא את בני ישראל במלחמתו.

לפי שיטת הרוגוצו'בר אין חוש זה מדין סנהדרין שפוסקים מדין אומדנא, שהרי בר כוזיבא היה נ"ב שנים לאחר החורבן, ולא היו אז סנהדרין, ולכן מוכרח שהוא מדין מלך.

אם כי הרבי מבאר שאין הדבר בכל מלך, שהרי סימן זה ישנו רק במלך המשיח. אלא חוש רוחני זה הינו מבחינת המלכות שלמעלה מחכמה ובינה, בחינה המתגלית עם ביאת המשיח.

איך אפשר למשיח לשפור על פי ריח?

כיצד יוכל משיח לדון על פי הריח, בה בשעה שעל פי דין התורה (שהיא נצחית, ולא תשתנה לעולמים) צריכים עדים כדי לדון מישהו שהוא חייב?

הרבי מסביר שמצינו בדיני מלך שמפני תיקון העולם יכול לשפוט גם בלי עדות, אלא שזהו הוראת שעה. אבל החידוש אצל משיח יהיה שהוא ישפוט גם על פי הריח תמיד.

ההסבר בפנימיות

חוש הריח הינו החוש הכי רוחני ועדין בין חושי האדם כמו שאמרו חז"ל "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח" חוש הריח מאוחד עם הנשמה וגורם עונג לעצם הנפש. כמו שרואים שאחד האפשרויות להעיר אדם מעלפונו הוא באמצעות ריח חריף או חזק מאד, כי הריח מגיע לנשמה בעצמה.

זהו המיוחדות של חוש הריח, ביכולתו לגעת בשורשם של הדברים בעצם הדבר לכן עתיד מלך המשיח לדון דווקא באמצעות הריח כי הוא קשור עם שורש האדם ודווקא באמצעותו יוכל המשיח לדעת את האמת של הנשפט לפניו ולדעת את אמיתות הדברים שטוען,

רשי מוסיף ומסביר שסימן זה הינו שלפי חוש הריח (הרוחני) יוכל המלך לידע הלכות כשרות והלכות שונות אחרות.

בעבודתינו עתה להביא פרט זה בגאולה

מכיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, צריך להיות גם עכשיו מעין הענינים שיהיו לעתיד.

החילוק בין ריח לאכילה הוא – שאכילה היא דבר שהגוף נהנה ממנו, משא"כ ריח הוא "דבר שהנשמה נהנית ממנו", ואילו לענינים גופניים אין לו שייכות, שהרי אין כאן דבר שאפשר למששו בידים. וזהו ג"כ החילוק ביניהם – שע"י אכילה נחסר בגוף הדבר, משא"כ ע"י ריח לא נחסר מאומה בגוף הדבר. ואף שהריח הוא דבר שאין בו ממש, מ"מ, הנשמה נהנית ממנו.

וענינו בעבודה: ישנם כמה וכמה ענינים שאי אפשר למשש אותם – קשה למצוא בפירוש ב"שלחן ערוך" אם הם מותרים או לא. ישנם ענינים שאפשר למשש אותם – להורות על סעיף מסויים בשולחן ערוך שבו מפורש שזהו היפך התורה. אבל ישנם ענינים שאי אפשר למשש אותם, אבל כן יכולים להבחין אם נודף מהם ריח של יראת שמים, או להיפך חס ושלום. וזהו ענין "מורח ודאין" – שבזמן דעקבתא דמשיחא ישנם כמה וכמה ענינים שביחס אליהם צריכים להשתמש בחוש הריח, להרגיש בחוש הריח אם הם מוסיפים בתורה ומצוות ויראת שמים או לא, ולפסוק דין בפועל על סמך זה – שכאשר מרגישים בחוש הריח שענין מסויים הוא סתירה ליראת-שמים, צריכים ללחום בהחלט כנגדו.