צוברענגען משיח

בס"ד. שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ג.

בלתי מוגה

א. כאשר מתאספים יחדיו בקשר עם ענין של הסתלקות (אע"פ שאין זה בעצם יום ההסתלקות), הרי לכאורה1 צריכה להיות התנועה בכיוון ותוכן אחר כו'2.

אבל, אמרו לנו חז"ל בגמרא3: "יעקב אבינו לא מת", וממשיכים לבאר, דלכאורה קשה: "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וכו'"? – והתירוץ על זה: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ומזה מובן, שכאשר "זרעו בחיים", באופן שנקראים בשם "זרעו"4, אזי "אף הוא בחיים", למרות שלפני משך זמן היו כל המאורעות ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא" (ואי אפשר לומר שענינים אלו לא אירעו, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב5, כך שהתורה מעידה שאירעו ענינים אלו).

ולכאורה, איך יתכן דבר והיפוכו? – אלא זהו כחו של יהודי, שהוא "בעל-הבית" לא רק על ההוה, אלא אפילו על העבר.

ב. ובהקדמה:

ידוע6 שכל הענינים דלעתיד לבוא יהיו בתור שכר עבור העבודה שהיתה לפנ"ז, שהרי לעתיד לבוא כתיב7 "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ", כדברי הגמרא8 "אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה", והיינו, שאז לא יהי' יצר-הרע, ובמילא לא יהי' אז ענין של "שכר" עבור עבודה במצב ש"נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב"9 ואת ההיפך, וצריך להיות ענין של בחירה כו'. ועכצ"ל, שכל מה שיהי' אז, הרי זה מצד העבודה שהיתה בזמנים שיצה"ר הי' בתקפו.

והנה, אמרו חז"ל10 "שכר מצוה מצוה", והיינו, שהשכר שהקב"ה נותן עבור עבודה, אין זה סתם בדרך סגולה, ללא שייכות לעבודה, אלא השכר הוא בדוגמת ענין העבודה11.

ולדוגמא: השכר על מצות הצדקה הו"ע העשירות, כמארז"ל12 "עשר בשביל שתתעשר", דכיון שנותן מהונו ורכושו, אזי השכר הוא מעין זה – שנותנים לו כמה פעמים ככה, במדתו של הקב"ה13, ועד באופן ש"אתה מחוייב לעשרו"14.

וזהו כללות דבר המשנה "שכר מצוה מצוה" – שמשכר המצוה יודעים תוכנה ומהותה של המצוה15, ומתוכן המצוה יכולים לידע ולהשיג במה מתבטא התוכן של שכר המצוה.

ומזה מובן גם בנוגע לכל הענינים דלעתיד לבוא שיהיו בתור שכר (כנ"ל) – שזהו בגלל היותם בדוגמת העבודה שנעשתה בזמן הגלות, קודם ה"שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ".

והנה, שלימות השכר דלעתיד לבוא הוא ב"ימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים", כדברי רבינו הזקן16 (ששנה זו היא מאה וחמישים שנה להסתלקות-הילולא שלו) ש"קבלת שכר עיקרו באלף השביעי", דהיינו, לאחרי תחיית המתים.

וכללות הענין דתחיית המתים הוא עיקר בכל ענין השכר כולו, כדברי המשנה והגמרא במסכת סנהדרין17: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה", "הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהי' לו חלק בתחיית המתים", היינו, שכללות ענין הקימה לעולם הבא לקבל את השכר, קשור עם הענין דתחיית המתים.

וכיון שתחיית המתים הוא שכר כללי, הרי מובן, שבעבודה שבימים שלפנ"ז ישנה תנועה ונקודה כללית בכל עניני העבודה, שתוכנה הו"ע דתחיית המתים.

ג. והביאור בזה:

כאשר יהודי מתעסק עם העולם, שיש בו דברים הקשורים עם גשמיות וגם (למטה מזה) עם חומריות – הנה כאשר מתבונן בשכלו, אזי יודע ומבין, ויכול גם להרגיש, שזהו ענין שאין לו קיום נצחי.

אפילו מי שמאיזו סיבה שתהי' רוצה וחפץ ביותר דבר גשמי, ועאכו"כ דבר חומרי, הנה כאשר חושב ומתבונן – אפילו בשעת התאוה – יודע הוא, שאין זה דבר שישאר עמו באופן נצחי, אלא זהו ענין החולף ועובר, ויבוא זמן שגם הוא בעצמו כבר לא יתענג ממנו. – זוהי שאלה של זמן: יום, חודש, שנה, עשר שנים, או יותר; אבל בודאי בפשיטות אצלו שכל ענין גשמי אינו ענין נצחי.

וזהו כללות החילוק בין עניני טוב וקדושה לענינים ההפכיים ואפילו ענינים סתמיים – שבנוגע למציאות העולם, יודעים הכל שזהו דבר שיש לו הגבלה בזמן; אפילו ענין בעולם שהוא קשור אליו וחפץ בו ביותר, ועד שמוכן להתייגע ולמסור עבורו כל אשר לו – הנה הוא (הבעל-תאוה) בעצמו יודע שזהו ענין הקשור ומוגבל בזמן.

וכאשר מתבונן בכך שזהו דבר המוגבל בזמן – הרי אפילו בשעה שישנו עדיין במציאות, אין זה אמיתית ענין החיים, כיון שהחיות שלו – אפילו בהיותו חי – מוגבל למשך זמן מצומצם.

וככל הענינים, משתקף גם ענין זה בהלכה בתורה – ש"מים חיים" הם אלו שאין מכזבין אפילו אחת לשבע שנים18, היינו, שכאשר יודעים שלאחרי שש-שבע שנים תיפסק חיותם, הנה כבר בשעת מעשה אין זה אמיתית ענין החיות.

ד. ובזה מתבטאת עבודתו של יהודי – לפעול בעולם ענין של נצחיות:

כאשר יהודי לוקח עניני העולם ומקשר אותם עם הקב"ה, שהוא למעלה מזמן ומקום, שהרי הקב"ה אינו מוגבל כלל, גם לא בהגבלת הזמן – אזי נמשך בענין של העולם ענין של נצחיות, למעלה מהזמן, ועי"ז נעשה דבר חי באמת, שאינו חולף.

ולדוגמא: כאשר יהודי לוקח מרכושו ונותן לצדקה, ועושה זאת (לא בשביל למצוא חן בעיני פלוני – שגם אז קיים מצוה19, אבל אין זה כפי שמצוה צריכה להיות – אלא) בגלל ציווי הקב"ה, שאז עושה מהכסף "כלי" ו"דרך" להתגלות רצונו של הקב"ה בעולם, באמצעות דבר שבעולם – אזי מקשר דבר זה עם הקב"ה, שהוא נצחי, ועי"ז נעשה גם דבר זה (שמצד עצמו הוא מדוד ומוגבל) – דבר נצחי.

ובסגנון אחר:

המצוה עצמה יש לה אמנם שיעור ומדידה בזמן ומקום, לא מבעי במצוות שהזמן גרמא, אלא אפילו מצוות שאין הזמן גרמא, הרי עצם עשיית המצוה היא במדידה והגבלה,

וכמו מצות הצדקה, הרי אף שאין הזמן גרמא, מ"מ, יש בה כמה הגבלות, ש"יש לה שיעור קצוב, חומש למצוה מן המובחר ומעשר למדה בינונית"20 (ורק כאשר ישנו ענין נוסף צדדי, כמו הצורך לתקן נפשו כו', אזי מתבטלת ההגבלה שבמצות הצדקה, כמבואר באגה"ת21, אבל המצוה מצד עצמה – אצל "אדם ישר"22 – היא במדידה והגבלה),

אבל, מדידה והגבלה זו אינה באופן שפעולת המצוה נמשכת עד גבול מסויים, ותו לא, אלא אדרבה: המדידה וההגבלה שבמצוה מוציאה אותה מהגבלת המקום והזמן ועושה אותה לדבר נצחי, שקשור עם הקב"ה.

ולדוגמא: מצות תפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"23), קשורה עם מקום – על קיבורת היד, ועל הראש במקום שמוחו של תינוק רופס24, ואם יניחם במקום אחר, לא נתקיימה המצוה; וכמו"כ קשורה עם זמן – שהרי ישנם זמנים שבהם אין חיוב מצות תפילין, כמו שבת ויו"ט (כהפלוגתא בזה בגמרא25). אבל, דוקא ע"י מדידה והגבלה זו, היינו, שמניח התפילין במקום זה ובזמן זה דוקא – הרי זה נעשה דבר שבקדושה, באופן שלמעלה מהזמן והמקום, וכמ"ש בתניא26 ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד".

ובזה מתבטאת עבודתו של יהודי – לפעול בדברים החולפים ועוברים, דברים המוגבלים בזמן, שלכן הנה גם בזמן היותם, אינם אמיתית המציאות – לעשות מהם דבר נצחי, חיים אמיתיים.

ונמצא, שעבודתו של יהודי מתבטאת ב"תחיית המתים" – לפעול על דברים שאפילו בחייהם קרויים מתים27, ולעשות מהם דברים שאפילו במיתתם קרויים חיים28; ולכן הנה גם עיקר השכר, והנקודה המשותפת של כל השכר הוא – תחיית המתים.

ה. ועוד זאת מה שפועלת התורה – שלא זו בלבד שיהי' דבר חי מכאן ולהבא, אלא הפעולה היא גם למפרע:

כיון שמהיום והלאה נעשה דבר של קדושה, הנה גם מלכתחילה, לפני כמה ימים וכמה שנים, ועד מתחילת לידתו ובריאתו, היתה בו כבר הכנה ו"עלוליות" (כהלשון בספרי חקירה) שיוכלו לעשות ממנו ענין שבקדושה, שהוא ענין נצחי.

והרי זהו כללות החילוק בין ענינים שהם מקליפת נוגה, שיש אפשרות לקשר אותם עם קדושה, עם הקב"ה, ולפעול שיהיו חיים תמיד, ובין ענינים שהם מג' קליפות הטמאות לגמרי, שאי-אפשר לקשר אותם עם קדושה, כיון ש"הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם" (כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא29).

ו. ועפ"ז מובן איך יתכן ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", ואעפ"כ "הוא בחיים":

בזמן ההוא הי' מעמד ומצב שהי' יכול וצריך להיות הענין ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", ועד שהתורה ציוותה לעשות זאת, כך, שגם ענין זה הוא ממצוות התורה;

אבל כאשר באים אלו שמתייחסים ליעקב, ולא עוד אלא שנקראים בשם "זרעו", הילדים שלו – אזי פועלים שמתבטל ענין המיתה אצל יעקב מלמפרע.

ז. אך לכאורה איך שייך לומר כן – כיון ש"חנטו חנטייא", איך יתבטל לאח"ז ענין המיתה?!

ויובן ע"פ משל גשמי שמצינו בענין זה:

אצל האדם יש נשמה וגוף, ויש גם לבושים שהאדם לובש על חיצוניות הגוף, ויש גם נכסים, שהם רחוקים מעצם האדם עוד יותר אפילו מהלבושים, שכן, הלבושים הם לפי מדת גוף האדם, משא"כ הנכסים, שמהם לא ניכר כלל מי הוא האדם, אם הוא גבוה או נמוך, שמן או רזה.

והנה, כאשר האדם מחליף לבוש זה בלבוש אחר, הרי אע"פ שכאשר זורק את הלבוש הקודם, חסר אצלו לבוש שהוא לפי מדת אבריו כו', וכל זמן שלא משיג לבוש אחר, טוב יותר מקודמו או לכל-הפחות כקודמו, נרגש אצלו החסרון, ובינתיים, קודם שלבש בגד חדש, הרי הוא ערום, בלי בגדים, וחסר אצלו כללות העילוי והתיקון שפועלים הלבושים באדם, שלכן נקראים בשם "מכבדותי"30 – הרי לאחרי שעוברים הרגעים שבהם הי' בלי בגדים, ולובש בגד נאה יותר (וכהמשל בגמרא31: "נטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב"), הנה לא זו בלבד שעכשיו אין אצלו ענין של חסרון, אלא אדרבה, שנתעלה לדרגא נעלית יותר.

וכל זה – אצל כל אחד ואחד, בנוגע ללבושים; אבל ישנם כאלו שאצלם גם הגוף הוא כמו "לבוש" אצל אחרים:

בכלל, תופס הגוף אצל האדם מקום מכובד ביותר, ועד כדי כך, שקורה לפעמים (מצד זה שהתקשרותו עם הקב"ה אינה בשוה בכל הזמנים) שהוא מוותר על טובת הנשמה בשביל טובת הגוף, שהוא חשוב אצלו שלא בערך יותר מאשר לבוש; הוא בודאי לא יוותר על טובת הנשמה בשביל טובת המעיל... אבל בשביל הגוף – מילוי תאוות הגוף – יכול לקרות אצלו שיעשה רעה לנשמה.

אבל יש יהודים כאלו שהי' אצלם בהחלט גמור שהגוף אינו אלא דבר טפל לגבי הנשמה, ונתלבשה בגוף רק כדי שתוכל למלא שליחותה בעולם (כמבואר בתניא6 שנשמה ללא גוף אינה יכולה להניח תפילין, ליתן צדקה ולקיים את כל המצוות, ולכן לא היתה חייבת בכך קודם התלבשותה בגוף), אך מעולם לא החליפו – להעמיד את הגוף בשוה לנשמה, ועאכו"כ למעלה מהנשמה, ולכן תמיד הי' אצלם הגוף טפל ובטל אל הנשמה.

ולכן, כאשר מסיימים את כל השליחות עם הגוף, אזי יכול להיות מעמד ומצב ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא"; אבל כאשר ניתוסף בהנשמה עילוי גדול יותר לגבי מעמדה ומצבה בהיותה מלובשת בגוף, ואילו הגוף, גם כשהיתה מלובשת בו הנשמה, הוא אצלם טפל בלבד, כמו "לבוש" – הרי זה כמו שמחליפים בגד שאינו חשוב כ"כ בבגד חשוב יותר, וכמו החלפת כלי כסף בכלי זהב.

ח. וזהו ש"יעקב אבינו לא מת", דאף ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", מ"מ, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים":

התכלית אצל יעקב אבינו היא – לא אכילה ושתי' וכיו"ב, ענינים גשמיים הקשורים עם הגוף, אלא – כדברי המדרש32 "האבות הן הן המרכבה"; כל חיי האבות – ועאכו"כ יעקב, בחיר שבאבות33 – היו באופן שעל ידם יתמלא רצונו של הקב"ה,

וכדי למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם הוצרך יעקב לגוף, שעל ידו התעסק תחילה עם לבן ("עם לבן גרתי", "ותרי"ג מצוות שמרתי"34) ואח"כ עם עשו כו', והעמיד "מטתו שלימה",

ואח"כ ניטל הגוף, "חנטו חנטייא כו'", ואז לא היתה יותר אפשרות לנשמה למלא שליחותה ע"י הגוף.

אבל לאחרי כן ניתוסף בנשמה הענין ד"זרעו בחיים":

העובדה שהיתה "מטתו שלימה", שהעמיד את "זרעו", בנים ובני-בנים, שנתגדלו ונתחנכו באופן ש"שמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"35 – פעלה בנשמת יעקב עילוי גדול יותר מאשר העבודה שהי' יכול לעשות ע"י הגוף.

וכמדובר בהתוועדויות שלפנ"ז36 בפירוש רש"י על הפסוק37 "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", "אל האבות" – שבב' תיבות אלו מבאר רש"י את החידוש העיקרי של אברהם יצחק ויעקב: ככל שגדלה מעלת עבודת אברהם יצחק ויעקב [עבודת אברהם בקו החסד, בהכנסת אורחים וגמילות חסדים; עבודת יצחק בקו הגבורה, "פחד יצחק"38, ענין חפירת הבארות כו'; ועבודת יעקב בתיקון תפלת ערבית39 ולימוד התורה וכו'] – אין זה מגיע לעילוי היותר גדול שהי' אצלם עי"ז שהיו "אבות", שהעמידו בנים ובני בנים באופן ש"שמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט".

ולכן, הן אמת שבנוגע לגוף "חנטו חנטייא וכו'", אבל, חיי יעקב לא התבטאו בענינים הקשורים עם הגוף, אלא בענינים הקשורים עם הנשמה; ובנוגע לנשמת יעקב, הנה הענין ד"זרעו בחיים" – שזהו תכלית העילוי של כל ענין עבודת יעקב והאבות בכלל – פעל חיות בנשמת יעקב, שזהו עיקרו של יעקב.

וכדברי רבינו הזקן באגה"ק סי' ז"ך – אגרת ההסתלקות – ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים, כי אם חיים רוחניים, שהם אמונה ויראה ואהבה"; ובזה גופא יש חילוק – אם זו עבודה בנוגע לעצמו, או שהעבודה היא להעמיד "דור ישרים יבורך"40, "זרעו בחיים".

וזהו מענה הגמרא: הן אמת ש"חנטו חנטייא כו'" את גופו של יעקב, אבל, חיי יעקב התבטאו בכך שהעמיד את עם ישראל, "עם" שלא יתפעל מההעלם וההסתר של העולם, ואדרבה, בעולם גופא ימשיך חיים אמיתיים (כנ"ל ס"ד), ע"י ההתקשרות עם הוי' אלקיכם, אלקים חיים, ואז, הנה "זרעו בחיים" פועל שגם יעקב חי ("אף הוא בחיים").

ומזה מובן גם בנוגע לגדולי ונשיאי ישראל בכל דור ודור, שגם אצלם היתה הנהגה כזו, שהחיות והלהט שלהם ("זייער קאָך") לא הי' בענינים הקשורים עם הגוף מצד ענינו של הגוף, אלא רק באופן שהגוף הוא ממוצע שעל ידו יכולים להמשיך אלקות בעולם, ולהעלות את העולם ולקשרו באלקות, ולכן, גם כאשר ישנו מצב שהתורה אומרת שצריך להיות "ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", הנה לאחרי כן רואים ש"יעקב אבינו לא מת", כיון ש"זרעו בחיים".

ט. ויש להוסיף בדיוק הלשון "זרעו בחיים":

ובהקדמה – שהענינים41 שבתורה מדוייקים הם בכל פרטיהם. ולכאורה, מהו לשון "זרעו" דוקא, ולא בניו, יוצאי חלציו, תלמידיו וכיו"ב?

[ובפרט שהכוונה כאן היא אינה לבנים סתם, אלא לאלו שהולכים בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו, וא"כ, צריכים לקרותם בשם "תלמידיו", "מחונכיו" וכיו"ב – שם שמורה על כך שהם הולכים בדרכיו של יעקב].

והענין: "זרעו" – הוא גם מלשון זריעה. ולכן נקטו לשון זרעו דוקא, כדי לרמז שזרעו של יעקב הם באופן של זריעה.

ענין הזריעה הוא – כמאמר רז"ל42 "אדם זורע קב43 כדי להכניס כמה כורין".

[אין אדם זורע גרעין בשביל שיצמח גרעין אחד – בשביל זה אינו כדאי כל הטירחא; כאשר זורעים גרעין אחד, הרי זה כדי שיצמח אילן עושה פירות, שבהם יהיו מאות ואלפי גרעינים.

ועד"ז בנדו"ד: כאשר יעקב מעמיד תלמידים, הרי זה בדרך כזו שהם "זרעו" – הוא "זורע" אותם, כך, שמכל אחד מהם יצמחו "כמה כורין", מאות ואלפים שילכו בדרכיו של יעקב].

והיינו שהזריעה שזרע יעקב אבינו – וכן נשיאי ישראל שבכל דור ודור (כמ"ש בספר קהלת יעקב (לבעהמ"ח מלא הרועים) מע' רבי ש"נשיא" הוא ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו), עד לנשיא דורנו בעל ההילולא – בתלמידיו, חסידיו ומקושריו, כוונתו בהזריעה היתה, שכל אחד מהם לא יסתפק בעבודתו בתומ"צ לעצמו, כי אם, יכניס "כמה כורין", יעמיד מחנות מחנות של צבאות הוי', העוסקים בגליא דתורה ובפנימיות התורה ובקיום המצוות [חדורים באהבת ישראל].

[בעל ההילולא, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, עסק מתוך מסירה עצמית בחינוך על טהרת הקודש, החל מאלו שנמצאים למעלה מעלה, שעמהם צריכים ללמוד ענינים עמוקים שבתורה, סתרי תורה, קבלה וחסידות, ועד לאלו שלא ידעו אפילו אל"ף-בי"ת, והוצרכו להתחיל ללמוד עמהם מאל"ף-בי"ת44, והצד השוה בנוגע לכולם הוא – הענין ד"זרעו": כוונתו לא היתה לחנך יהודי שידע אל"ף-בי"ת לעצמו, ועד שיגיע לדרגות נעלות, שיוכל בעצמו ללמוד ולהבין סתרי תורה, אלא כוונתו היתה לפעול ענין של זריעה – שכל מחונך ומקבל ומושפע שלו יצא אח"כ לעולם ויכניס "כמה כורין". ובאופן כזה נשלם הרצון ותכלית העבודה של בעל ההילולא – כאשר ההולכים בדרכיו הם באופן של זריעה].

וכאשר תלמידיו ימלאו תפקידם זה, שיהיו "זרעו", עי"ז יהיו הם בחיים, ועי"ז – "אף הוא בחיים".

[ועד שיבוא הזמן שיראו זאת בגלוי בעיני בשר למטה מעשרה טפחים – כאשר נזכה לתחיית המתים, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש].

* *

י. יש עוד דיוק בתיבת "זרעו (בחיים)" – ובהקדמה:

ישנם הטוענים: בשלמא בנוגע לי"ב חודש הראשונים – מהיכי תיתי, שהרי ישנם כמה דינים בשו"ע45 הקשורים עם י"ב חודש הראשונים (ועד"ז גם בשנה השני'46); אבל לאחרי שעוברת עוד שנה ועוד שנה – הרי מטבע הדברים שכל הענינים הולכים ונחלשים?!

והמענה לזה – שזהו היפך ענין הזריעה:

בנוגע לזריעה – מצינו שיש זריעה שממנה צומחים פירות במשך זמן קצר, ויש זריעה שצמיחת הפירות היא לאחרי משך זמן ארוך יותר, וככל שהפירות חשובים יותר, צריך להמתין זמן ארוך יותר עד לצמיחתם – לאחרי שבמשך הזמן שבינתיים משגיחים על האילן ומטפלים בו שלא יסבול מעשבים בלתי רצויים, רוחות וגשמים בלתי מתאימים, ויהי' לו כל המצטרך כדי שיוכל לצמוח וליתן פירות, ועד לפירות בתכלית השלימות.

וכפי שמצינו בגמרא במסכת בכורות47 ובמדרשי חז"ל48 חילוקי הזמנים בענין הזריעה, ולדוגמא: צמיחת התבואה במשך נ"ב יום, או שקדים שמשך זמן צמיחתם במשך כ"א יום (לא מהזריעה, אלא מהפרח עד לגמר הפרי, אבל ביחס לזריעה, הרי משך הזמן הדרוש באילנות הוא שלא בערך יותר ממשך הזמן הדרוש בתבואה); ועד לאילן, שנותן פירות לשבעים שנה.

ודוגמתו בעבודת האדם – "כי האדם עץ השדה"49 – "צדיק כתמר יפרח"50, שנותן פירות לשבעים שנה51, שזהו כללות חיי האדם שנכללים במספר שבעים שנה, כמ"ש52 "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", והיינו, שגם כאשר האדם מאריך ימים יותר מזה, "ואם בגבורות שמונים שנה"53, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"53, כפי שמצינו (לא רק לפני מ"ת, אלא גם לאחרי מ"ת) בגמרא54 ומדרשים55 כמה סיפורים אודות אנשים שהאריכו ימים56 – הרי זה נכלל במספר שבעים שנה.

וזהו גם מה שאמרו בגמרא57 "כל העונה אמן יהא שמי' רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה", אף שבודאי מועילה אמירת איש"ר גם עבור מאה ועשרים שנה – כיון שכללות חיי האדם נקראים בשם שבעים שנה, לפי שעבודת האדם היא לברר שבעים דרגות, כמבואר הענין בכ"מ58.

[וזהו גם מה שמצינו שיש שבעים טריפות (כפי שמונה הרמב"ם59), שבעים דוקא, לא פחות ולא יותר – כי, כנגד שבעים שנה של חיי הנשמה כשמתלבשת בגוף ונפש הבהמית (שהרי בנוגע לנפש האלקית מצד עצמה אין ענין של הגבלה כלל, אפילו קודם העבודה), הנה גם בנוגע להיפך החיים יש בבהמה שבעים טריפות].

ותכלית השלימות בעבודת האדם בתור "עץ השדה" היא – לפעול ב"גזר דינו של שבעים שנה" שיהי' גזר דין לחיים נצחיים.

ומזה מובן בנוגע להצמיחה ד"זרעו", שמשנה לשנה צריך להיות עילוי גדול יותר אפילו לגבי השנה הראשונה – צמיחת פירות חשובים יותר מהפירות שצמחו בשנה שלפנ"ז ולפני שנתיים, כאמור לעיל, שככל שהפירות חשובים יותר, צמיחתם היא לאחרי משך זמן ארוך יותר.

יא. ועפ"ז מובן דיוק נוסף בתיבת "זרעו (בחיים)" – שע"י הזריעה נעשה לא רק ריבוי בכמות, "זורע קב כדי להכניס כמה כורין", אלא גם ריבוי באיכות, היינו, שנעשית צמיחה של פירות חשובים יותר – לא רק תבואה, אלא גם אילנות, ועד לתמר שצמיחתו היא לשבעים שנה:

בעוה"ז הגשמי – שכל דבר הוא מוגבל, ואינו ענין נצחי, שלכן אינו מציאות אמיתי (כנ"ל ס"ג) – הנה מהגרעין שממנו צומחים שעורים, לא יצמחו חטים, וכמו"כ מגרעיני תבואה לא יצמחו אילנות; שעורים הם מציאות בפני עצמם, וחטים הם מציאות בפני עצמם; תבואה היא מציאות בפני עצמה, ואילנות הם מציאות בפני עצמם;

אבל בנוגע לבנ"י – הנה גם אם מצד שורש נשמתו או מצד עניניו הרי הוא שייך לתבואה מיוחדת או לאילן מיוחד בלבד, יכולה להיות אצלו גם צמיחה של מינים חשובים ומשובחים יותר.

וטעם הדבר – לפי שישנו הענין דאהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך"60, שכולל את עצמו עם כל בנ"י,

– כפי שסיפר בעל ההילולא61, ששאל את אביו: מהו הטעם שקודם התפלה "נכון לומר .. הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך", והשיב לו, שזהו כדי לכלול את עצמו עם כל בנ"י –

ומצד זה יכול להיות אצלו ענין הצמיחה לא רק בנוגע לסוג הפירות השייך אליו, אלא גם בנוגע לכל סוגי הפירות השייכים לכל בנ"י.

וזהו גם מה שאמרו רז"ל62 "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" – דלכאורה, כיון שעבודת אברהם היתה בקו הימין, חסד, עבודת יצחק היתה בקו השמאל, דין, ועבודת יעקב היתה בקו האמצעי, ענין התורה (כנ"ל ס"ח), הרי ממה-נפשך: לפי הקו השייך אליו, לפי זה יכולים להגיע מעשיו? – אך הענין הוא, שזהו רק מצד עצמו; אבל כאשר מקשר את עצמו עם כל בנ"י, אזי יכולים מעשיו להגיע למעשי כל אבותיו, הן אברהם הן יצחק והן יעקב.

ובכלל, כיון שיהודי הוא "בן מלך"63, ויתירה מזה: "מלך" (כדאיתא בתקו"ז64) – הרי "מלך פורץ גדר"65, כך, שאין עליו שום גדרים, מדידות והגבלות, ולכן, הן אמת שמתחיל עבודתו מאל"ף-בי"ת, הרי אין לו הגבלות כלל, וביכלתו לפרוץ גדר ולהגיע עד לתכלית השלימות, אשר, בגדרי הזמן שבעולם הרי זה הענין ד"צדיק כתמר יפרח", שצומח לשבעים שנה.

יב. וכללות הענין בזה:

כ"ק מו"ח אדמו"ר תבע מכל אחד לא רק את העבודה של אברהם בלבד, או של יצחק בלבד, או של יעקב בלבד,

ותבע שני הדברים45: ללמוד בעצמו הן נגלה והן חסידות, וללמוד עם הזולת הן נגלה והן חסידות; וגם למצוא זמן עבור עניני צדקה כפשוטה, וגם עבור צדקה ברוחניות, ולהביט ולהתבונן מסביבו, ובכל מקום שרואה שחסר בו דבר-מה, ידע שהראו לו חסרון זה כדי שימלא אותו.

וכאשר הרבי תבע זאת, אין זה בגלל ש"בא בטרוניא"66, אלא בגלל שבכל אחד מישראל ישנם "אוצרות" – כמבואר בהמשך ה"יאָרצייט"67 – אשר עד לדורנו זה לא הראו אותם לאף א', ועאכו"כ שלא ביזבזו אותם, ורק בדרא דעקבתא דמשיחא, שאז צריכים לסיים את ה"מלחמה" ולפעול ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"68 – מבזבזים אותם.

וכמבואר בההמשך68 ש"נותנים אותם ע"י .. פקידי החיל, והכוונה בזה הם אנשי החיל שהם דוקא עושים את הנצחון",

והרי אצל "איש חיל" ("אַ סאָלדאַט") אין נפק"מ: להיכן ששולחים אותו – לשם הולך; אם צריך לירות – הוא יורה; אם מגייסים אותו לחיל רגלים אז הוא בחיל רגלים, אם צריך לרכב על סוס – רוכב הוא על סוס; אם צריך לירות מתותח – יורה הוא מתותח; אצלו אין נפק"מ – הכל הוא על האחריות של המפקד הראשי, ואילו הוא מצד עצמו – אין אצלו נפק"מ: יכול הוא להצמיח תבואה לנ"ב יום, ויכול הוא להצמיח פירות תמרים לשבעים שנה;

אבל מה שנדרש ממנו הוא – שתהי' אצלו הקבלת עול ש"על כל אשר אשלחך תלך"69,"הנני שלחני"70; למלא את השליחות להיות "זרעו", באופן שמ"קב" יהיו "כמה כורין", ומידי שנה בשנה יתוספו פירות חדשים – פרי שצמיחתו דורשת משך זמן ארוך יותר, כיון שהוא נעלה ונקי יותר, וקרוב יותר אל התכלית.

וכאמור, הענין ד"זרעו בחיים" פועל ש"יעקב אבינו לא מת", אלא "הוא בחיים", וכן הוא בכל נשיא (ניצוצו של יעקב אבינו) בדורו, וכן בנשיא דורנו – שכאשר כל אחד מאתנו ימלא את חלקו ב"זרעו בחיים", אזי נפעל ש"אף הוא בחיים", וימשיך בפעולותיו באופן דהולך ומוסיף הולך ואור, עד ש"צדיק כתמר יפרח", בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "צמאה לך נפשי"] בס"ד. שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ג.