להבין עניין תקיעת שופר ע"פ קבלת הבעש"ט

		יש לפשט ערך זה: הערך מנוסח בצורה תורנית ובשפה גבוהה מידי, וקשה להבנה לקהל הרחב.
		יש להוסיף מבוא אינטואיטיבי שיסביר את הרעיונות והמושגים בצורה פשוטה יותר, רצוי בליווי דוגמאות. אם אתם סבורים כי הערך אינו ברור דיו או שיש נקודה שאינכם מבינים בו, ציינו זאת בדף השיחה שלו. יש לציין כי ערכים רבים המסבירים מושגים בחסידות מצריכים רקע מוקדם.	עריכה

עיקר כוונת תקיעת השופר להבעש"ט הוא עניין מיתוק הגבורות בחסדים. את מאמר אדמו"ר הזקן שמבאר עניין זה ציווה הרבי לבעל תוקע ללמוד בכל שנה קודם התפילה, ולכאורה יש לומר שכן הוא בנוגע לכל מי שתוקע בשופר להוציא את הרבים ידי חובתן.

הקדמות

כדי להבין את עניין תקיעת השופר על פי כוונת הבעש"ט מביא אדמור הזקן שתי הקדמות.

מהות הממוצע בין קול ודיבור

מצד אחד קול ודיבור הם כלל ופרט (שצריכים זה לזה: כדי שקול יתבטא לזולת צריך הוא את הדיבור, והדיבור אינו אפשרי בלי קול), אך מצד שני הם שני הופכים: הקול שהוא הבל הלב (=רגש) הוא פשוט (אינו מתחלק לפרטים ואינו כלול מפרטים), ואילו הדיבור כל מהותו הוא צירוף אותיות, תנועות, הברות, מילים ומשפטים.

לכן, כדי לחבר את הקול עם הדיבור צריך לממוצע. כל ממוצע המחבר שני הופכים צריך להיות בו מצד אחד ממהות בחינה אחרונה שבמשפיע ומצד שני שורש ומקור למקבל

ממוצע זה בין קול ודיבור הוא האות א'. דבר זה ניכר בחוש, שכל קריאת התפעלות מובעת ע"י האדם תמיד דווקא באות א', ועל דרך זה אות א' שבמחשבה היא ממוצע בין השכל לאותיות המחשבה.

ובנמשל למעלה, אמרו חז"ל שעולם הבא נברא באות י' (שהיא אחת מכ"ב האותיות שלמעלה), בהכרח שהיא נמשכת מאות א' העליונה (שהיא הראשונה בכ"ב אותיות העליונות), והיא הממוצע שבין הבורא לעולמות.

שני העניינים שמתחדשים בר"ה – חידוש העולמות ולידת הנשמות

כשם שממקור כח השכל ההיולי נמשכות הסברות השכליות, כך נמשכת מאותו מקור ממש גם הטיפה ממנה נוצר הולד.

הגורם להבדל בין ההמשכות הוא אופן ההתעוררות; התעוררות רוחנית (התבוננות שכלית, הנקראת יחוד חכמה ובינה) מולידה שכל, ואילו התעוררות גשמית (יחוד זכר ונקבה) מולידה טיפה גשמית. ושני אופני "לידה" אלו הם באופן דחותם המתהפך: מחיצוניות השכל ההיולי נמשך השכל, ופנימיותו נמשכת דוקא בטיפה הגשמית.

וכך הוא גם בנמשל; יחוד או"א ממשיך מוחין לז"א - לצורך חידוש העולמות, ואילו יחוד זו"נ ממשיך "טיפה" - לצורך לידת הנשמות.

עניין תקיעת השופר

תקיעה

התענוג שיש למלך בשר ודם במלוכה נובע מהיות העם נפרדים ורחוקים ממנו, ומכיון שמצד האמת הנבראים אינם נפרדים מהקב"ה, התענוג שלו בבריאה אינו אמיתי, וצריך מדי שנה לחדשו.

אלא שכדי לחדש את תענוג הקב"ה צריך איזשהו "מקל" שיכול להגיע עד אליו, והדבר היחיד שיכול להגיע ולעורר את תענוג ה' בבריאה הוא צעקת הבל הלב. קול השופר היוצא ישירות מהבל הלב הוא הממוצע המחבר את הבל הלב עם הקול, והוא האות א' ששורשה באות א' הרוחנית, שיש בה מעצמות א"ס ב"ה בכבודו ובעצמו.

שברים – "נסירה"

גם לאחר שנפעל הרצון לחידוש העולמות (ע"י התקיעה, כנ"ל בפסקה הקודמת),עדיין לא תתכן בריאת נבראים גשמיים, מכיון שהאורות דאצילות (הן הספירות דז"א והן המלכות) הם ב"תנועה" של גבורה והסתלקות (ולא של חסד והשפעה לעולמות).

וכדי "להמתיקן" יש לשבור את הנפש הבהמית (ע"י "לב נשבר ונדכה. המתקת הגבורות בחסדים מפרידה את המלכות מז"א ובונה אותה פרצוף בפני עצמה, שאז היא יכולה "לדבר" את עשרת המאמרות ולברוא את העולמות.

בלשון הקבלה נקראת המתקת הגבורות "נסירה", והיא מרומזת בתורה בסיפור בריאת האישה.

קודם שהופרדה האישה מהאיש היו דבוקים זו לזה באופן ש"כותל אחד לשניהם" (דבוקים מלמעלה עד למטה גב לגב, והיינו – "תכונת" הגבורה וההסתלקות המשותפת לז"א ולמלכות).

מצב זה גרם עניין של "ויפל תרדמה על האדם" (על דרך שמצב השינה הוא שמסתלק אור המוחין, שאינו יכול לחשוב בצורה מסודרת).

אלא שביום הבריאה נעשתה המתקת הגבורות (לקיחת צלע, הפרדת צד האישה מצד האיש) ע"י הקב"ה, ומאז והלאה תלוי הדבר בעבודת האדם בראש השנה – בתקיעת שופר.

ערך מורחב – גבורות ממותקות - המתקת הגבורות

תרועה

אבל עיקר ההמתקה דגבורות יצחק הוא ע"י "יעקב אשר פדה את אברהם". אי אפשר להמשיך את החסד והלובן העליון מטה מטה במקום החושך וההסתר אלא ע"י רחמים רבים, וזהו עניין התרועה – בכי ויללה הבאים מתוך רחמים על מעמדו ומצבו.