שיריים (הלכה)

שיריים הוא מושג הלכתי בהלכות הקרבת קרבנות המבטא את המצב שחל על שיירים של דם שנותרו בכלי שרת לאחר שבוצעה עבודת הזריקה. על השיריים חלה חובת שפיכה ליסוד המזבח.

הגדרה הלכתית

על פי ההלכה, יש לכהן שמקבל את הדם מצוואר בעל החיים הנשחט, לקבל את כל דמו של הפר, למרות שרק חלק קטן ממנו עתיד להיזרק על המזבח. בחלק מהקרבנות יש לזרק את הדם על כל ארבע קרנות המזבח ובחלק רק על שתיים או על אחת מהם. לאחר שבוצעה עבודת הזריקה, עובר הדם הנותר לסטטוס הלכתי חדש שבו הוא מתכנה שיריים, וכחלק מחיוב זה יש לשפוך אותו למזבח, ישנה דיעה שחיוב זה שנוי במחלוקת רבי עקיבא ורבי יהודה אם הוא הכפרה שחלה על המתכפר תלויה בו או לא. ישנו ספק בגמרא, אם רבי יוחנן או רבי יהושע בן לוי סובר כך.

דין זה חל על הדם רק במידה שכהן כשר ביצע את הזריקה, אבל במידה והזריקה התבצעה על ידי אדם שפסול לעבודה (למשל אדם שאינו כהן, או כהן טמא), הדם אינו נחשב לשיריים.

הגדרה למדנית

לכאורה לא יתכן שיחול על דם דין חובת זריקה וגם דין שיריים, שכן שני הגדרות אלו סותרות זאת את זאת - לכאורה. אם ישנו חובת זריקה על הדם הוא אינו נחשב לשיריים. למרות זאת בחידושי רבי חיים הלוי קובע כי ישנה סיטואציה שבו יחולו על הדם שני הגדרות סותרות אלו.

כראיה לכך מביא רבי חיים מבריסק את דברי הרמב"ם שקובע כי קיים חילוק בין שיירים של דם שנמצא כולו בכוס אחת, לבין שיירים של דם שנמצא בין שני כוסות. בעוד שבסיטואציה הראשונה נחשב הדם כולו לשיריים, הרי שבסיטואציה השניה שבו הדם מחולק בין שני כוסות, נחשב רק הדם שבכוס הראשונה - שבה בוצעה הזריקה - לשיריים ואילו הדם השני אינו נחשב ל"שיריים". התוצאה של קביעה זאת באה לידי ביטוי במקרה שבו אדם עשה רק אחת מארבעת הזריקות שיש לעשות בקרבן חטאת, מקרה שאליו מתייחסת המשנה וקובעת שהקרבן כשר למרות שישנה מצווה להשלים ולבצע את כל ארבעת הזריקות. במקרה כזה, יחול על הדם שבכוס דין "זריקה" חלקי, מכיון שישנה עדיין מצווה לזרקו, אבל יחול עליו גם דין שיריים מכיון שהזריקה הראשונה הינה זריקה מושלמת, שמביאה לידי פועל את כשרות הקרבן (שהרי גם אם לא יעשה זריקות נוספות הקרבן יהיה כשר).

הגדרה זו מתבססת על חילוק שמבואר בדבריו בין הגדרת "שיריים" להגדרת "דחוי" החל על דם קרבן שנגמרה עבודתו, והוא קובע שבעוד שהגדרת "דחוי" חלה על קרבן רק לאחר שהוא נדחה לגמרי מעבודת המקדש ולא שייך לקיים בו מצווה נוספת, הרי שהגדרת ה"שיריים" היא חלות פעילה שחלה על הדם כתוצאה מעבודה הזריקה, וממילא תיתכן סיטואציה שבה יחול על הדם הגדרת שיריים גם אם יש על הדם חובת זריקה.

בתורת החסידות

בשיריים דמצוה יש כח נעלה ביותר שלא מצינו בענין אחר.

גם ביציאת מצרים נאמר "וישא העם גו' משארותם צרורות בשמלותם על שכמם", ואיתא במכילתא "אלו שיורי מצה ומרור . . שהיו ישראל מחבבים את המצות", היינו, שמצד חביבות המצוה נטלו בנ"י עמהם גם את "שיורי מצה ומרור" בצאתם ממצרים לקריעת ים סוף ומתן-תורה.

ויתירה מזה מצינו בתרגום ירושלמי – ש"משארותם" היינו "מותרי פסחיהן", והיינו, שאע"פ ששירי הפסח אסורים באכילה לאחרי חצות לילה, בכל זאת לא השאירו את שיירי הפסח במצרים, אלא נטלום עמהם, בגלל החביבות שבשירי מצוה. ונמצא, שאפילו קודם מתן-תורה הי' הענין דחביבות שירי מצוה, ומזה מובן במכ"ש וק"ו גודל החביבות דשירי מצוה לאחרי מתן-תורה.

וההוראה מזה בעבודת ה':

כאשר יהודי עוסק בענין של מצוה, ומקציב לזה מממונו מגופו ומנשמתו, ובסופו של דבר רואה שנשארו ענינים כחות כו' שלא נוצלו לגמרי עבור מצוה זו, ובמילא חושב שיכול עתה לנצלם עבור עניני הרשות – אזי אומרים לו, שצריך לידע שענינים אלו הם בבחינת "שירי מצוה" שאין להניחם באשפה... כיון שיש בהם ענין של קדושה, ולכן צריך לנצלם אך רק עבור עניני קדושה{{הערה|תורת מנחם תשי"ז חלק ב' שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ז עמ' 328.