יוסף מביישינקוביץ'
|
ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה. | ||
| אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך. | |||
רבי יוסף מבישינקוביץ' היה מחסידי אדמו"ר הזקן ומחסידי אדמו"ר האמצעי.
תולדות חייו
בשנת תקס"ד היה ר' יוסף בליאדי, וכשנכנס לרבינו הזקן נ"ע ל'יחידות', שאלו, אם הוא בקי בששה סדרי משנה בעל-פה בדיוק.
ויענהו ר' יוסף, שאחד משיעוריו הוא לחזור בעל-פה שיתא סדרי משנה פעם בחודש.
ויאמר לו הוד כ"ק רבינו: "משנה אותיות נשמה, תשא אישה בת בנים1 ותלד בן והשם יתברך יתן אריכות ימים. ולטובת נשמתך טוב יותר להיות בעל-עגלה מלהיות רב".
כששב לעירו הציעו לו להשתדך עם בתו של ר' נתנאל סופר – אישה אלמנה, צעירה לימים ולה חנות של מזון. ובקיץ תקס"ח ילדה לו בן ויקראהו בשם אבא זליג.
בשנת תקע"ד באו בעלי-בתים מעיר ליפלי ו'כתב-רבנות' בידם ויציעו לו את הרבנות בעיר ליפלי.
אז נזכר ר' יוסף על דברי כ"ק אדמו"ר, שאמר לו כעשר שנים מלפנים, שלטובת נשמתו טוב יותר להיות בעל-עגלה מלהיות רב. וישב את פני הבעלי-בתים מליפלי ריקם.
כשהתבונן ר' יוסף בדברי כ"ק אדמו"ר הבין, שעכשיו כשהציעו לו את הרבנות דליפלי, הגיע הזמן שהוא צריך להיעשות לבעל-עגלה.
בעל עגלה
ופעם כמעט שהחליט להיעשות בעל-עגלה וילך אל האכסניות – מקומות שם מתקבצים בעלי העגלות, להתרועע עמהם בכדי להתלמד את אומנותם.
כשראו בעלי העגלות את ר' יוסף הולך וקרב אליהם, קדמו פניו וישאלוהו אנה פניו מועדות לנסוע אם לוויטבסק או לליפלי וכו'.
ר' יוסף השיב בשפה רפה, שאינו נוסע לשום מקום וחפצו רק ללמוד מלאכת בעל-עגלה.
"רבי", אמר לו אחד מתלמידיו, שהיה באותו מעמד, "בהלכות 'הגעלה' תבינו יותר מבהלכות עגלה" ובעלי העגלות הזקנים, שידעו להבחין בין הגעלה לעגלה נתנו בשחוק קולם.
אמנם, בעל-עגלה אחד אמר ברצינות: "מאחר ש'רבי יוסף מלמד' בא אצלנו, מסתמא לא לשטות בנו הוא בא, בוודאי הדבר נחוץ לו" ויפנה אל ר' יוסף ויאמר לו: "הנני רבי, לכו עמדי לביתי ואגידה לכם את כל אשר תשאלוני".
וילך ר' יוסף עם בעל העגלה ישר אל הרפת, מקום שם עמדו סוסיו.
ויורהו בעל העגלה את מלאכת רתימת הסוסים, לשום את המועקה בצוואר הסוס, את האוכף על גבו ואת המושכות במקומם וילמדהו גם את מלאכת משיחת האופנים.
ר' יוסף, אשר לא ידע להיזהר כראוי, התלכלך בזפת ואחד הסוסים הצליפו בזנבו וכמעט אשר השחית את עינו.
שבור ורצוץ ומלוכלך בא ר' יוסף לביתו ויחליף את שמלותיו וילך לבית הכנסת לתפלת המנחה ולהגיד את שיעורו ברבים.
אחר תפלת ערבית שאלוהו מכריו ומיודעיו לסיבת ביקורו בחברת בעלי העגלות ואשר מספרים, שהלך עם יצחק בעל-עגלה ללמוד מלאכת רתימת הסוסים.
וישתמט ר' יוסף מלהשיב וילך לו לביתו.
כשבא הביתה מצא את אשתו יושבת ובוכה ויבן שבוודאי כבר הגיעה אליה השמועה – דבר ביקורו ברפת של יצחק בעל-עגלה. וילך לחדרו ויבך בדמעות שליש באמרו לעצמו וכי בשביל זה עסק בתורה ועבודה זה יותר מחמשים שנה? והאם בן שבעים יהיה לבעל-עגלה? ויחליט, שיעבור עליו מה שיעבור ולבעל-עגלה לא יהיה.
אבל טרם עוד שבה רוחו אליו נזכר באותו המעמד, שעמד זה כעשר שנים מלפנים בהיכל כ"ק אדמו"ר ובאזניו צוללים דברי קדשו, שכולם נתקיימו במלואם ובוודאי הגיע המועד, שיהיה לבעל-עגלה.
פתאום עלתה מחשבה בלבו לקיים עצת חז"ל לספר הכל לאשתו ואת אשר תאמר כן יעשה בהחלט.
וכרגע הלך לחדר החיצון – מקום שם ישבה אשתו, נשענת על מוטות עריסת בנה הקטן אבא זליג ודמעותיה על לחייה לרגלי השמועה הרעה אשר שמעה, שרוח רעה עברה על בעלה וילך להתרועע עם בעלי העגלות.
כראות האישה את בעלה הולך ובא מחתה דמעותיה ותעש לה פנים טובות.
"דבר לי אליך", אמר ר' יוסף ויספר לה את דברי כ"ק אדמו"ר נ"ע כאמור ויסיים את דבריו, שעכשיו איננו יודע מה לעשות. האם אפשר הדבר שאחרי חמשים שנה, שישב ועסק בתורה ובעבודה ייעשה לבעל-עגלה? ולאידך גיסא איך אפשר הדבר, שלא לקיים דברי כ"ק רבינו נ"ע? ואחרי רגעים אחדים הוסיף לאמר, שהוא מחכה להחלטתה בזה וכאשר תאמר לו כן יעשה.
"דעתי", השיבה אשתו, "מאחר שכן הגיד לך מורך ורבך עליך לקיים דבריו מבלי חכות אף יום אחד. מחר אמכור את מחרוזות הפנינים שלי ואת שני השריונים התפורים בחוטי זהב ותמורתם יספיק לך לקנות סוס ועגלה ובשעה טובה ומוצלחת תתחיל במלאכה זו כפי אשר יעץ לך רבינו נ"ע".
כשמוע ר' יוסף את דברי אשתו, האמורים בתמימות לב ובאמונה טהורה, אף שמחד גיסא היה שבע רצון מתמימותה באמונת צדיקים, אבל מאידך גיסא לבו נלחץ בקרבו בהעלותו על רעיונו, שהוא יהיה בעל-עגלה.
הוא – 'ר' יוסף בעל הסברה' כמו שהיו לומדי העיר מכנים אותו, או 'ר' יוסף משׁביר-בר' כמו שהיו מכנים אותו בערי הגליל, כי היה בקי בש"ס ורמב"ם כמעט בעל פה – יתרועע עם בעלי העגלות? ועיניו זלגו דמעות.
בעל התשובה
באחד הימים – בין פסח לעצרת תקע"ו, עשה ר' יוסף את מסעו לעיר סעננא. ויסר בנטות היום אל המלון, העומד על פרשת דרכים.
בערב סר למלון זה הגרף מבצייקב. כשנודע בכפר הסמוך, אשר הגרף נמצא במלון היהודי, בא כומר הכפר ואתו עמו נכבדי העדה לבקשו, שיבקר את כפרם וילון שמה.
הגרף לא יכול להשיב פניהם ריקם וילך עמהם, אבל אחד הנוסעים עמו נשאר במלון היהודי, כי עליו היה ללכת בשליחות הגרף לעיר סעננא.
*
ר' יוסף ישב תחת אחד השיחים אצל הגורן ויהגה בתורה וכשגמר לימודו נכנס הביתה ויכירו בעל המלון עם האורח, שהיה צריך לנסוע לסעננא.
"טוב", אמר ר' יוסף, "מחר בוקר אי"ה נעשה דרכנו הלאה".
"באיזה שעה?" שאל האורח.
"אחר התפילה" ענה ר' יוסף.
"באיזה שעה?" חזר האורח על שאלתו בקול של קפידא ויבט על ר' יוסף במבט של בוז וביטול, "אחת היא לי אם תתפללו אם לא, אנכי צריך לדעת את השעה שנצא לדרך בכדי לדעת באיזה שעה עלי לקום משנתי להתרחץ ולשתות ולאכול".
"ולהתפלל" סיים ר' יוסף כמשלים את דברי חבירו.
"את התפילה אני מניח עבורכם", השיב האורח, "אנכי אינני צריך לתפילה".
"איך אפשר", אמר ר' יוסף ויבט על האורח בעינים פקוחות, "שיהודי אינו צריך לתפילה? ובתפילת שחרית הלא מלבד התפילה מחוייבים גם בהנחת תפילין. וישנה דעה, אשר תפילין 'של-יד' ו'של-ראש' הן שתי מצוות ואיך אפשר הדבר, שיהודי לא יניח תפילין ולא יתפלל?".
האורח לא השיב מאומה ויאמר אל בעל המלון, אשר כשעה טרם צאת העגלה יעירנו משנתו. ויענהו בעל המלון, שהוא יכול לישון כמה שיחפוץ ועוד יהיה לו זמן להתרחץ ולאכול ולשתות לשׂבעה, כי כידוע לו הנה טרם השעה העשירית לא יצא.
האורח נתרגז מאד ויצו לבעל המלון להשיג עבורו עגלה בכפר הסמוך והוא ישלם כמה שיבקשו, אבל בתנאי שיצאו לדרך לא יאוחר משעה החמישית בוקר וילך אל חדרו לישון.
*
ר' יוסף אכל את סעודת הערב וילך לו לישון כשעה ואחרי כן קם לערוך תיקון חצות כדרכו. האורח נתעורר משנתו ויבהל מאד לשמוע קול בוכים. ויקם ממטתו ויפתח את הדלת וירא והנה הבעל-עגלה יושב על הארץ וקורא בספר לאור נר של שעווה ובוכה.
קול בכייתו של בעל העגלה נכנס ללבו של האורח. ויזכור את ימי בחרותו ונערותו, את חינוכו בבית אביו ומלמדיו, אשתו ובניו, אשר זה הרבה שנים שעזבם וילך שובב בשרירות לבו וידבק בבת אל נכר ותלד לו שני בנים ובת. הבכור ואחותו מתו והצעיר חי ומרירות עצומה תקפתו.
ר' יוסף גמר את התיקון חצות ויברך ברכות השחר בהתעוררות גדולה וילך אל הנהר לטבול. כשחזר לבש טלית ותפילין ויתפלל בדביקות גדולה.
בשעת התפילה נזכר ר' יוסף על אותה ה'יחידות' דשנת תקס"ד. רואה הוא לנגד עיניו את כ"ק אדמו"ר הזקן ושומע את הד קולו באמרו אליו: "לטובת נשמתך טוב יותר להיות בעל-עגלה מלהיות רב". ויעריך את מצבו אז בהיותו יושב ועוסק בתורה לעצמו ועם תלמידים, לעומת מצבו עכשיו ויבכה מאד.