שושבינים

ליווי והולכת החתן והכלה לחופה נעשה על ידי חבריהם ואוהביהם, הנקראים שושבינים.

מקור המנהג

בתקופת המשנה, השושבינים היו חברי החתן או הכלה, המלווים אותם לחופה והשמחים אתם בסעודתם. השושבינים היו שולחים מתנות לחתן ביום החופה, והוא בתורו היה שולח מתנות שוות ערך כשחבר אחר מן השושבינים מתחתן. דבר זה, הנקרא שושבינות, נחשב כהלוואה וכהתחייבות ממונית לכל דבר.

התוספתא מספרת על הבדלי המנהגים בין הגליל ליהודה בעניין השושבינים:

ביהודה בראשונה היו מעמידין שושבינין שנים: אחד משל בית חתן ואחד משל כלה, ואף על פי כן לא היו מעמידין אלא לנישואין, ובגליל לא נהגו כן. ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנין במקום שחתן וכלה ישינין, לא נהגו כן.

— תוספתא כתובות א, ד

המנהג

נוהגים בכמה קהילות קדושות בישראל, שהחתן והכלה אינם הולכים לבדם לחופה, אלא שני אנשים, אחד מימין החתן ואחד משמאלו, ושתי נשותיהן, אחת מימין הכלה ואחת משמאלה, מכניסים את החתן והכלה לחופה, והם הנקראים: שושבינים.

רבים נוהגים שהשובינים הם ההורים של החתן והכלה. וכמו שנאמר בספר הזוהר: "ויביאה אל האדם - מהכא אוליפנא דבעאן אבא ואמא דכלה לאעלא ברשותא דחתן" (=מכאן למדנו, שצריכים הוריה של הכלה להביאה לרשות החתן).

ישנם מנהגים שונים מי מוליך את החתן והכלה: יש הנהוגים ששני האבות מוליכים את החתן ושתי האמהות מוליכות את הכלה. ויש הנוהגים שההורים של החתן (אביו ואמו) מוליכים את החתן, וההורים של הכלה מוליכים את הכלה. אולם הבדלי המנהגים אינו בעיקר פעולתם של השושבינים, שהוא תחת החופה ובהקפות סביב לכלה – שכן שם נמצאים כל השושבינים יחד.

סיבת הדבר: כדי לעודד ולחזק את החתן והכלה להתגבר על הבושה וההתרגשות שבמעמד החופה. כמו שכתב רבנו הזקן: "חתן וכלה צריכים שושבין לילך עמהם, לפי שאי אפשר להם לילך בעצמם מחמת הבושה, וצריכין סעד לתומכם".

לכן הולכים לשושבינים איש ואשה נשואים, ולא רווקים וכדומה. כי, רק זוג נשוי שחי יחד ובשלום ושלוה, יכול לעודד את החתן והכלה בבואם להינשא.

על פי החסידות

גם למנהג זה, ככל שאר מנהגי החתונה, יש קשר מהותי ופנימי עם פעולת החתונה:

החתונה מקרבת ומאחדת בין שני קצוות שונים – איש ואשה, ובין שני חצאי נשמה שהתפרדו זה מזה. והשושבינין לא רק מעודדים את החתן והכלה, אלא הם גם עוזרים להם להתקרב ולהתאחד זה עם זה.

קירוב ואיחוד בין איש לאשה אינו מעשה פשוט וקל אלא מעשה קשה הדורש כוחות מיוחדים:

שכן איש ואשה, מעצם טבעם, הם בעלי תכונות נפש הפכיות ומנוגדות זה מזה [וגם בשורשם הרוחני, מבואר בקבלה "איש" מייצג את ענייני הנשמה, ו"אשה" את ענייני הגוף, שהמרחק ביניהם הוא עצום ורב, ועד שאמרו חז"ל: "קשין לזווגן כקריעת ים סוף".

גם הקירבה והאיחוד של הרובד הפנימי – הנשמה, דורשת כוחות מיוחדים, שכן לכאורה קניין הקידושין הוא פעולה גשמית של נתינת טבעת, ובמה כוחו המיוחד של המעשה הגשמי ליצור קירבה ודביקות רוחנית עמוקה ופנימית של הנשמה האלוקית? לפעולות נשגבות אלו מסייעים השושבינים, זוג נשוי שכבר פעלו בעצמם חיבור ואיחוד בין איש לאשה – ולכן יש להם כוחות לסייע לחתן ולכלה לפעול את הפעולות איחוד וחיבור הנשמה הקדושה.

קרדיט: חלק מהמידע בערך זה מבוסס על מאמר של הרב יוסף קרסיק באתר "חבד - אור אין סוף"