דפוס סלאוויטא
|
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה. | ||
| אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, חב"דזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך. | |||
בית הדפוס נוסד בשנת 1792 בידי רב העיירה, רבי משה שפירא בן רבי פינחס מקוריץ, ונוהל על ידיו ועל ידי בניו ר' שמואל ר' אבא ופינחס.
הדפוס נועד להדפסת ספרי חסידות, אך נודע במיוחד במהדורות המפוארות של התלמוד הבבלי שהודפסו בו. גם מתנגדים לא היססו להשתמש בהן למרות אופיו החסידי של הדפוס.
דפוס סלאוויטא, שנודע גם בשם דפוס האחים שפירא, היה בית דפוס עברי בעיירה סלאוויטא שבאימפריה הרוסית וכיום עיירה במחוז חמלניצקי במערב אוקראינה.
פתיחת בית הדפוס
דפוס סלאוויטא, נתייסד בשנת תקנ"א על ידי הרה"ק רבי משה שפירא זי"ע שכיהן כרב ואב"ד 'סלאוויטא'. בספר סיפורים נוראים מובא מעשה פלא שכונן את דפוס ידוע זה.
המופת של אדמו"ר הזקן
כשעלה בדעת רבי משה לכונן בית דפוס, קם ונסע לאדמו"ר הזקן להתייעץ עמו ולשמוע את חוות דעתו. אדמו"ר הזקן הסכים על ידו וברכו בברכת 'עלה והצלח'.
רבי משה פירט לפני אדמו"ר הזקן את חששותיו על העיכובים שיעמדו לפניו בכינון בית הדפוס מחמת שההוצאות המרובות יעלו סכום עתק. והרישיון להפעיל בית דפוס צריכים להשיג משר המדינה ואף הוא מגיע לעלויות גבוהות. אדמו"ר הזקן עודדו וחיזקו לבל יירתע מסכם ההוצאות, ובקשר לרישיון ייעץ לו שיפנה אל העיר "מאהלאב" שם ימצא מלמד תינוקות בשם 'ישראל' ועימו ייסע יחדיו להעיר 'וווילנא' ושמה ישיג את הרישיון בקלות ובלי שום טרחה יתירה על הצד היותר טוב.
ואף שדברי אדמו"ר הזקן רחוקים היו מאוד מהשכל האנושי. כי הרי מקומו של השר הממונה על הרישיונות אינו בכלל בעיר ווילנא. אך מחמת אמונתו החזקה בדברי אדמו"ר הזקן לא הרהר אחריו כלל ותיכף ומיד הועיד פניו להעיר מאהלאב.
כאשר נכנס ר' משה העירה וסיפר לפני בני המקום את דבר אדמו"ר הזקן. התפלאו מאוד אנשי העיר כי הרי מקום מושבו ומגרי השר אינו בווילנא, ושנית שלא עלה בזכרם מלמד בשם ישראל. לאחר חיפוש מדוקדק מצאו מלמד תינוקות בשם 'ישראל', אך מלמד זה היה רחוק כמזרח למערב מהוויות העולם ואינו יודע לדבר כי אם בלשון הקודש בלבד. אולם מחמת גודל אמונת הצדיקים שהיתה מושרשת בבני העיר. הרהיבו עוז בנפשם וניגשו אל המלמד הלזה וסיפרו לו את דבר השליחות.
כשמוע מהם המלמד את דבריהם, התחיל לצחוק מהם באמרו: וכי לא מצאתם לכם אדם אחר להתל בו חוץ ממני? והוא יושיע את האברך הלזה בהשגת רישיון? והרי אין בפי מילה בלשון עם זר שאוכל לבוא בדברים עם בני עם המדינה, אתמהה.
אולם לא עזרו לו כל תשובותיו. כך הורה אדמו"ר הזקן וכך נעשה. הבהירו. הסכים המלמד לדבריהם ויסעו שניהם יחדיו אל העיר ווילנא. עם הגיעם פנו האורחים אל בית הגביר ר' מאיר רפאל'ס. ר' מאיר קיבלם בסבר פנים יפות ושאלם לפשר בואם. סיפר ר' משה את השתלשלות הענינים לפני ר' רפאל אולם גם הוא לא ירד לסוף דעתו של אדמו"ר הזקן ולא הבין מהיכן תצמח להם הישועה מהעיר ווילנא.
ישבו הני תרי האנשים ר' משה והמלמד ר' ישראל מיום רביעי – יום בואם להעיר עד ליום שבת קודש כשטווח הנראה, לא נרשמת שום התקדמות וגם רמז למה אדמו"ר הזקן.
כל השבת רטן המלמד ר' ישראל על דבר בואו לריק ולחינם ופניו היו זועפים על הצרה הזאת שנקרתה לפניו. ר' רפאל בראותו את מצב רוחו הציע לפניו לצאת לשאוף אוויר צח ולראות את רחובות העיר המוריקים. בעודם מתהלכים באחד הרחובות עובר למולם שר גדול, וכאשר בא למולם השר פנים אל פנים התבונן היטב השר בפניו של המלמד. השר המשיך בהליכתו בתוך הגן ושניהם המשיכו אף לטייל בו ומידי פעם בפעם נפגשו עיניהם זו בזו.
לפתע פנה השר אל המלמד: הינך מכיר אותי? ענה המלמד בפליאה וכי מהיכן איש דל ונבזה כמוני יכיר שרים גדולים. השיב לו השר האם אתה מתושבי 'שקלאוו? ענה לו המלמד, לא. מקום מגוריי היא מאהלאב. אולם השר התעקש בדעתו כי מקום מגוריו אינו אלא שקלאוו. לפתע נזכר המלמד, אכן לפני עשרים שנה הייתי מתושבי שקלאוו.
נענה השר: כבר עברו מאז עשרים שנה, אולם בתוככי זכרוני הנך חקוק לטובה, ורצוני לעשות לך טובות גדולות. בוודאי זוכר אתה את אותו יהודי מתושבי העיר שקלאוו שכך וכך שמו ושם אביו ושם משפחתו ענה לו המלמד: אנכי הוא אותו יהודי. אמר לו השר ואם נזכרת ממני, בוודאי גם תזכור את הטובה הגדולה שעשית לי. וכה סיפר: אני הייתי מתושבי עירכם ופעם נכשלתי בעוון אחד והכו אותי הקהל בשוטים עד שדמי שתת לארץ. אחר כך העמידו אותי בעמוד הקלון שליד בית המדרש הגדול ונעלו אותי במנעול, וכל בני העיר שהלכו להתפלל רקקו בפני וקיללו אותי. עד שמרוב הבזיונות הייתי קרוב למות מחיים. ואתה ברחמיך וטוב לבך ושברת את המנעול והוצאת אותי לחפשי ממות לחיים. מגודל הביזיון ברחתי לנפשי עד שבאתי לעיר המלוכה פעטערבורג והמרתי שם את דתי. נתגדלתי שם ונתרוממתי עד שכעת אני שר גדול, וחפץ אני לגמול אתך טובה תחת טובה. לכן אתן לך עכשיו אלף אדומים לצרכיך האישיים. ובכל שנה תוכל לקבל שוב אלף אדומים.
שאל לו השר מה עסקך כאן? סיפר לו ישראל כי בא לכאן בעבור הרישיון של בית הדפוס של הרב מסלאוויטא ענה לו השר הרי זה דבר קטן ופעוט. תיכף הנפיק בשבילו רישיון.
כשחזר המלמד אל הגביר לא יכל המלמד לפצות את פיו מרוב שמחה עד ששבה אליו רוחו וסיפר להם את כל הפלא הנורא והראה להם את אלף האדומים, ואת הרישיון לבית הדפוס שהעניק לו השר עבור רבי משה. משם נסע רבי משה מסלאוויטא לדרכו והצליח מאוד בעסק הדפוס והמלמד נסע לביתו בשמחה וטוב לבב.
הדפסת הש"ס
הדפסת התלמוד הבבלי הייתה כרוכה בעלויות גבוהות, וכדי לאפשרה קיבלו בני משפחת שפירא בשנת 1807 אישור מרבנים בולטים, ובראשם כ"ק אדמו"ר הזקן כי הזכויות להדפסתו יישמרו להם למשך 25 שנה.
ש"ס סלאוויטא הוא יקר המציאות בימינו, שכן בניגוד לש"ס וילנה שנדפס במהדורות רבות, נדפס ש"ס סלאוויטא בשלוש מהדורות שלמות בלבד. חוקר התלמוד רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ כתב עליו: "...הדפוס הוא נעים ואין ערך ליופיו".
המחלוקת החריפה על המהדורה הרביעית
התלמוד בדפוס סלאוויטא הודפס בשלוש מהדורות שלמות. במהלך הדפסת המהדורה הרביעית, בשנת 1834, החלו אנשי דפוס ראם בווילנה להדפיס מהדורה מתחרה, מה שגרם להתלקחות מחלוקת עזה, שכן אמנם חלפו 27 שנים מקבלת אישור הרבנים, אך רק 21 שנים מהוצאת המהדורה השלישית. המחלוקת הפכה למחלוקת בין חסידים למתנגדים.
לצד המדפיס מסלאוויטא עמדו רבני החסידים, רבני גליציה (ובכללם יעקב אורנשטיין, אב"ד קהילת לבוב) ורוב רבני פולין. לצד המדפיס מווילנה עמדו רבני ליטא, ובכללם אריה לייב קצנלבוגן אב"ד בריסק, יעקב קרלינר אב"ד קרלין, רבים מרבני זאמוט (ליטא התחתית) ורבי עקיבא איגר, בנו רבי שלמה איגר, חתנו רבי משה סופר בעל החתם סופר והרב אלכסנדר סנדר קפלן בעל "שלמי נדרים".
מדפיסי סלאוויטא העלו את הטענה כאילו דעתו של רבי עקיבא איגר הוטתה על ידי בנו רבי שלמה איגר, וכינו אותו "בן כוזיבא"[1]. רבי עקיבא איגר, שהיה ידוע בדורו כענוותן גדול, יצא מגדרו ובתגובה כתב מכתב חריף כנגד טענה זו:
{{ציטטון:"מאוד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר"ו שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין..... אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול".}}
לאחר דין תורה שהתקיים בבית הדין בהורדנה, ולאחר שהתקיימה בוררות זבל"א, הוכרע הדין לצדם של מדפיסי וילנה, בתנאי שייקנו את כל העותקים שנשארו בידי מדפיסי סלאוויטא.
הדפסת השו"ע
העלילה והמאסר
העלילה
ב3 ביוני בשנת תרל"ה[2] שמש בית הכנסת "חייטים" בסלאויטא פתח את בית הכנסת לתפלת מנחה כשנכנס לבית הכנסת ראה את לייזר פרוטוגאין שעבד בדפוס של האחים שפירא ככורך ספרים תלוי על קורת התקרה.
השמש יצא החוצה והרים קול צעקה ואז באה המשטרה וקבעה כי היה כאן מקרה של התאבדות וכי לא נמצאו בגופה הוכחות למעשי אלימות, אשתו ומכריו אישרו שלעיתים היה לייזר שקוע במרה שחורה. ואפשר שבמצב זה היה נתון כשהחליט לאבד עצמו לדעת.
התיק היה נסגר והמשטרה היתה עוברת עליו לסדר היום אלמלא הרימו ראש שונאי ישראל והכומר בנדרובסקי בראשם הם העלילה שכאילו ביצעו האחים שפירא את המעשה הזה כיון שלפי עלילתם חרה להם להאחים שפירא על שכביכול מסר לייזר למשטרה דף מתוך "יורה דעה" של דפוס סלאויטה שבו מוקעים כביכול כל אלה שאינם יהודים ומותר ליהודי לעשות בהם כטוב בעיניו, והיות בעקבות "ההדלפה" הזאת השלטונות הרוסיים נלחמו נגד דפוס סלאוויטא, אזי לטענתם המעללים האחים שפירא החליטו לנקום בו בלייזר והרגו אותו.
עלילה חסרת שחר זו הוכחשה בזמן החקירה הוכח שללייזר לא היה כל קשר עם דף זה והמעלילים עצמם הודו שלא קיבלו את הדף מלייזר.
כתוצאות העלילה הנבזה נאסרו האחים שפירא ועמם עוד שנים עשר יהודים מסלאוויטא שהיו קשורים לדעת השלטונות במעשה זה, היחס עליהם מתחילה היה אכזרי, אחרי כן הועברו לקיוב והוטל למאסר אימה שהיה אפשר למוא לו דמיון רק במרטפי האינקווזציה האסירים בודדובידוד גמור, בלי שיאופשר להם לבוא במגע אפילו עם חיילי המשר השומרים עליהם, ישבו כל אחד מן האסירים בתא נפרד במשך שלוש שנים ויותר עד שהתסיימה החקירה.
רק אמונתם העמוקה בבורא עולם, שופט צדק שאתו באו בקשר בלי שיפרדו המחיצות ביניהם לבין בוראם היא שקיימה אותם בתנאים לא אנושיים.
החקירה ופסק דין המזעזע
ביום 30 במארס תרצ"ח הוציא ועד החקירה המיוחדת את פסק דינה לפיה נדונו האחים שפירא למות "מיתה מדינית", שפירושה: שלילת כל הזכיות האזרחיות ושילוח לסיביר ולמעשה: מוות בטוח.
באפריל של תרצ"ח הוגש הדו"ח של ועדת החקירה לחוות דעת של שר הפלך הראשי בקיוב, גוי שונא ישראל שמעטים דגומתו, ושמו :ביביקוב. גוי מתועב זה מצא כי העונש שהוטל על האחים שפירא, הוא קל מידי ויש לחמיר בו ולהענישם בעונש ש"ישמש דוגמה לכל היהודים". וכן הציע להוסיף על העונש גם "שבט נוגשים". כשהוגש הדו"ח בצירוף חוות דעתו לאישור בית המשפט העליון בפטרבורג קבע בית המשפט: "שמואל אבא ופינחס שפירא: ביחס לרצח לייזר פרוטוגאין, כיון שאין הוכחות חוקיות, נשארים הם בחשד חזק. אך, על שהדפיסו בדפוס ספרים המיכלים הוראות המנוגדות לחוק, המכוונים להגדיל את ההשפעה של כת החסידים המזיקה, ועל הוצאת דיבה על הנסיך ואסילטשיקוב, שערך את החקירה באופן לא חוקי וכו' - יש להעניש את כל אחד מהם במלקות אלף וחמש מאות "שבטי נוגשים" לשלול מהם כל זכויותיהם ולשלחם לסיביר".
ביום ה 15 ביוני תרצ"ט חתם הקיסר העריץ ניקולאי הראשון את שמו על פסק הדין, בהוסיפו את המלים: "כך יהיה!".
ביום י"ז (או"י) באב תקצ"ט כינסו את כל הנדונים וקראו בפניהם את פסק דינם אחרי כן יצאו האחים שפירא לרחבה שבחצר המבצר בקיוב.
לפניהם היו ערוכים חמש מאות חיילים בשתי שורות כמו שדרה. כל חייל החזיק בידו שבט נוגשים: מקל ארוך, כפיף, שקטרו (עוביו) היה שנים וחצי סנטימטר בערך. היו פושטים את בגדיו של הנענש עד החגורה היו קושרים לצדו הימני והשמאלי רובה לכל צד ושני סגני קצינים היו אוחזים ברובים ומוליכים אותו עקב בצד אגודל דרך ה"שדרה החיה".
העונש והשחרור
שני האחים החלו עוברים בין השורות ובהיותם נדונים ל"אלף וחמש מאות שבט נוגגשים", עברו שלוש פעמים בין שרוות החיילם. באמצע "המצעד" נפלה כיפתו של רבי פינחס. הוא לא זז ממקומו והמשיך לסגפוג מכות, עד שמישהו הרים אלו את כיפתו ואז המשיך במצעדו.. פלא הוא איך שני האחים שהיו כבר קשישים בגילם, החזיקו מעמד וגילו אבירות וגבורה שאין להם דוגמה. רק כוחם המסורי הכביר, הוא שעבד להם לשאת איסורי המוות ולא לכבור תחתהים. אחרי המעשה הועברו לבית החולים וכשהחלימו מעט מפציעיהם היצאו לדרך הנודנים לסביר האיומה. בדרכם לסיביר הגעיו האחים למוסקבה ובהשתדלות שעלתה בדמים מורבים, הורשו זמנית להשאר שם. קשיחות הלב של שליטי מוסקבה בפגה למראה האישיות של האחים שפירא. הם השתדלו להקל על מכאובם ונתנו להם את כל ההקלות הדרושות במקום. אלום כל מאמץ שעשו להחזרת האחים שפירא לבתיהם, נתץקבל באוזנו האטומה והקשוחה של העיריץ הרוסיא הצאר ניקולאי, ורק כאשר עלה על כסא הקישרות אלכסנר השני וחות חדשות החלו מנשבות ברוסיה השה הלה לשחררם ממאסרם ובאחד ביוני תרט"ז חתם אלכסנדר השני על פקדת השחרור.
הספר תורה
תבנית:ערך מורחב = ספר התורה של הרבי
כשהיו האחים שפירא חבושים בבית הכלא במוסקבה נשאו כאמור חן וחסד בעיני השלטונות המקומיים, שהשתדלו להקל עליהם את סאת המכאובים והירוסרים. יחס מיוחד גילה כלפיהם הנסיך טשרבטוב שהרשה להחסידים שיביאו לאסירי המלכות כוס לקידוש והבדלה וכן ספרי תורה.
כיון שתא הכלא היה מטונף וקשה היה לשמור על נקיונו, לא העיזו האחים למרות תשוקתם להגות בספר תורה, להכניסו לתאם. הם מצאו עצה והכניסו לתא רק ירעות של הספר, כדי שלא יהא הספר שלם ולא יקראו עליו שם: ספר תורה. ספר תורה זה היה כליל תפארת וכלו מאלכת מחשבת של סופר סת"ם קדוש ופרוש, ששיקע עצמו במלאכה זו ונתן לה את ימיו ולילותיו את הדיו שהבריק בברק מיוחד שלחו הבנים של הצדיק רבי שמואל מניקלשבורג.
רק כאשר יצאו האחים ממאסרם נטלו עמהם את הירעות ואיגדו אותם לחטיבה אחת ועשהו לספר תורה.
העצי חיים
ספר התורה חסר היה "עצי חיים" והנה זימנה ההשגחה ע"עצי חיים" בעלי יחס, כאשר הצדיק רבי מיכלא מזלוטשוב עמד לכתוב ספר תורה, שלח לו המגיד מקוזניץ "עצי חיים" עשויים וחטובים מעץ. ברם, עד שהגיעו ה"עצי חיים" למחוז חפצם, נודע הדבר לחסידים והם קנו "עצי חיים" עשויים מכסף.
רב מיכאלה השתמש באלו של כסף משום "זה אלי ואנוהו" אולם הבטיח כי יבוא יום וה"עצי חיים" של עץ יגיעו לידיהם של צדיקים גדולים. והנה בא היום ו"בעצי חיים" אלו נכרכו יריעות ספר התורה המיוחד.
הספר בשביה בידי הקומונסטים
ספר תורה זה עבר ביורשה מבן לבן הבן הבכור למשפחת שפירא היה מקבל את ספר התורה לידיו למשמרת.
כאשר עלה השלטון הקומוניסטי נמצא ספר התורה בבית הכנסת של העשיר היהודי ברוצקי בקיוב. השלטון הקומוניסטי החרים את ספר התורה במסגרת פעולותיו להשלטת הקומוניזם בברית המועצות.
בעקבות הסכם הדדי שנחתם בין רוסיה ופולין בדבר החזרת עתיקות שיש להם חשיבות מיוחדת לשתי הארצות ביקשתי מהנסיך רדזביל שאתו באתי בקשרי מסחר שיעשה עמי אות לטוב וידרוש את ספר התורה שהיה כל כך יקר וחשוב למשפחתנו . הנסיך מרדזיביל מילא את מקובקשי וכך הגיע אלי ספר התורה שעבר אלי במורשה מאבי שבברחו משלטונות רוסיה וויתר על רכושו ורק את הספר לקח אתו.
הדפוס עובר לזטומיר
בני משפחת שפירא העתיקו את דפוסם לעיר המחוז זיטאמיר, ומעתה הייתה חשיבות בעיני החסידים גם לדפוסי זיטאמיר, באשר המדפיסים המה בני הקדושים, ועל ספריהם קפצו הקונים אף בדמים מרובים. זאת ועוד: בימים ההם הורגשו רדיפות המתנגדים, ועל כן עודדו החסידים הנרדפים זה את זה והחזיקו איש ביד רעהו.
דפוס זיטאמיר נפגע אף ע"י מהרסים ומחריבים, הלא הם שניים מסופרי המשכילים שכתבו שטנה עליהם אל שרי בית הביקורת בפעטערבורג, שהם: "יושבי חושך, ומחשיכים על התחום של מושב בני ישראל, בספרי חסידות אשר יפיצו ביניהם להגן בפני האור אשר יפוץ בישראל, מרבים הבל בעם ומונעים כל שביב אור מבקוע אל חלונותיו".
המשומדים שהשפעתם הייתה מרובה בחוגי השלטונות, אף החזיקו בידי המלשינים, ועל פיהם שלח שר ההשכלה את שוטריו "לבער הרעה מקרב הארץ". לפתע פתאום התנפלו על הדפוס, וסגרו דלתותיו בחותמות הממשלה, בתוספת איסור על בעליו שלא לעסוק בהדפסה ברוסיה לעולם.
סיפור הספר תורה
בזמן המאסר בבית הכלא, הורשו על ידי השלטונות להכניס ספרי תורה לתאים הפרטיים בהם שהו, אך עקב התנאים הירודים של הצחנה והלכלוך ששררו במקום הם העדיפו שלא לחלל את קדושתו של הספר תורה, ועל כן הם למדו מתוך יריעות נפרדות שלא אוגדו בספר ולא נתקדשו בקדושתו החמורה של הספר תורה.
לאחר שישבו 17 שנים במאסר, הוכתר כצאר של רוסיה אלכסנדר השני שהעניק להם חנינה, ועם היציאה מהמאסר איגדו את יריעות ספר התורה שהצטברו בידם לאורך השנים, ותפרו אותם. עצי החיים בהם השתמשו היו אף הם בעלי ייחוס, היות וגולפו על ידי המגיד מקוזניץ ששלח אותם כתשורה לידידו ר' מיכל מזלוטשוב. כאשר הגיעו עצי החיים לידיו של ר' מיכל הוא הכריז בדביקות "בעצי החיים הללו עתידים לאחוז צדיקים גדולים".
במשך עשרות שנים עבר הספר אצל צאצאי משפחת שפירא מאב לבן עד שהולאם על ידי הממשל הקומוניסטי.
בשנת תרצ"ז נפדה הספר מידי ממשלת רוסיה על ידי הרב שמואל אבא שפירא שהיה צאצא ישיר של האחים מסלאוויטא, וקרוב משפחתו של אדמו"ר הריי"צ[3].
ספרים מפורסמים שנדפסו
- ש"ס סליווטא
- תניא
הערות שוליים
- ^ על דרך שרבי עקיבא האמין בבן כוזיבא, , אמרו הם שבן כוזיבא (=הבן המכזב, ר' שלמה איגר) היטה את דעתו של רבי עקיבא (איגר, אביו).
- ^ סיפור עלילת הס"ת עד בואו לרבי מתוך הספר "יחדי סגולה" מאמר "ס"ת של ירושה" נכתב על ידי הרב שמואל אבא שפירא שמסר את הס"ת לרבי.
- ^ היה נשוי עם מרת מוסיא לבית דוליצקא, נכדתו של האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מאוורוטש ובת דודתו של אדמו"ר הריי"צ (אמה מרת שיינא ברכה, הייתה אחות אמו של אדמו"ר הריי"צ, הרבנית שטערנא שרה שניאורסון.