בן-ציון מאיר חי עוזיאל
| הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל | |
|---|---|
[[קובץ: |250px]]
| |
| לידה | י"ג בסיוון תר"מ |
| פטירה | כ"ד באלול ה'תשי"ג |
| תלמידיו | הרב דוד שלוש, הרב חיים דוד הלוי |
| חיבוריו | משפטי עוזיאל, מכמני עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ועוד. |
הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל (י"ג בסיוון תר"מ, (23 במאי 1880) - כ"ד באלול תשי"ג, (4 בספטמבר 1953)) היה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל. אחד הרבנים הבולטים ביותר.
תולדות חייו
נולד בירושלים לרב יוסף רפאל עוזיאל, שהיה נשיא בית הדין הרבני של הקהילה הספרדית בעיר. תקופה מסוימת למד אצל הרב יחיא צארום שהיה אב"ד התימנים בירושלים. לאחר מכן למד בתלמוד תורה "דורש ציון", ובהיותו בן 12 נכנס לישיבת "תפארת ירושלים". רבותיו היו הרב מנחם-בכר יצחק, והרב בן ציון אברהם קואינקה. נישא בגיל שלוש עשרה.
בגיל ארבע עשרה התייתם מאביו. כבכור הבנים הוטלה עליו אחריות הפרנסה, ונאלץ לחלק את זמנו בין מלאכה ללימוד. על תקופה זו כתב לימים:
ימי שלוותי ואושרי היו קצרים. בהגיעי לשנת הבגרות יד ה' היתה בי בהלקח ממני אבי ומגיני. אז אמרתי לנפשי אבדתי. כי מה יעשה נער, כערער בערבה, למצוא דרכו בחיים? אולם חסדי ה', אבי יתומים, גברו עלי... ויהיה לי היום לעבודה והלילה למלאכה[1]
בנעורתו הסתופף בצילו של הרב יעקב שאול אלישר - ה"יש"א ברכה", מפיו למד תורה, והוא שימש לו דוגמה של הנהגה תורנית גדולה, בהיותו פוסק הלכה, דרשן, פייטן, יודע שפות, ונציג היהודים לפני הסולטאן הטורקי. מפעם לפעם הטיל עליו הרב אלישר לכתוב תשובות בהלכה. באותו פרק-זמן עיין הרב עוזיאל בספריו של הרב יהודה אלקלעי והם שעשאוהו ציוני מדיני דתי במחשבה ובמעשה.
כבר בגיל 20 התמנה הרב עוזיאל לרב בישיבת "תפארת ירושלים", ומאוחר יותר ייסד ישיבה נוספת לתלמידים ספרדים - "מחזיקי תורה". בהיותו בקיא בענייני שחיטה, נענה לבקשה בית הדין להיות שוחט ובודק בבית המטבחיים העירוני.
רבנותו ביפו
ב-1911, השתדלו אנשי יפו אצל השלטונות העות'מאנים שתינתן להם רשות למנות "חכם באשי", רב ראשי ספרדי המוכר על ידי השלטונות, מיוחד ליפו ולסביבתה, לצד רבנותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק כרב האשכנזי של יפו. עד אז היה רק חכם באשי אחד, שמשכנו בירושלים, ואנשי יפו שנזקקו לשרותו, הוכרחו לנדוד לירושלים. נימוק נוסף, מדיני, היה רצונם של אנשי הישוב החדש. באותה תקופה, עסקני היישוב, שרובם ישבו ביפו, הרגישו בצורך באישיות רבנית שתוכל לצאת ולבוא לפני השלטונות העות'מאנים. החוק העות'מאני קבע שרק נתין עות'מאני, יליד הארץ דוד שלישי, ראוי לשמש כחכם באשי. אחרי חיפושים מצא וועד העיר יפו כי הרב עוזיאל הוא המתאים ביותר לתפקיד, ובתמיכתו של הרב קוק הוא הוכתר לחכם באשי של יפו, בגיל שלושים ואחת.
הרב עוזיאל עזר רבות להתיישבות היהודית, וקשריו הטובים עם השלטונות העות'מאנים, שכיבדו את החכם היהודי המוכשר, עזרו ליהודים להתגבר על מכשולים רבים בדרך לגדילה והתפתחות. באותו זמן נתן הרב דעתו גם לעסקי התורה והחינוך של היהודים הספרדיים בעיר. הוא ייסד את תלמוד התורה "שערי ציון", ומסר שם שיעורים קבועים. ביזמתו גם הוקמו השכונות "שבת אחים", ו"משכנות ישראל". כחכם באשי, כיהן גם כנציג היהודים במועצת המחוז הממונה על יפו, שהייתה מורכבת מהקאדי ומראשי הדתות הלא מוסלמיות.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלה על ידי הטורקים לדמשק, בשל פעילותו הציבורית ומחאתו נגד רדיפת היהודים, אך הותר לשוב לארץ עוד בטרם הגעת הצבא הבריטי.
ב-1919 נתמנה לנשיא תנועת "המזרחי" ואף ייצג אותה בוועידתה העולמית באמסטרדם.
רבנותו בסלוניקי
ב-1921 מונה לרבה של קהילת סלוניקי, שהייתה בת כששים אלף יהודים, במקומו של הרב יעקב מאיר שמונה להיות הראשון לציון. את רבנותו התנה בכך שהחינוך היהודי בעיר יימצא בפיקוחו, ראשי הקהילה היהודית יסייעו בידו להשליט את מנוחת השבת בעיר, יינתן לו להפיץ את תורת היהדות הציונית והלשון העברית, ולעודד את הציבור לעלייה לארץ לישראל. בתקופת כהונתו פעל לחיזוק לימוד התורה ופתח בתי ספר דתיים ותלמודי תורה, ושלל בפומבי את בתי הספר החילוניים. כמו כן, פעל גם להפצת השפה העברית והציונות. הוא קרא לנוער היהודי לעלות לארץ, לפני שמצב היהודים בסלוניקי יחמיר.
רבנותו בתל אביב-יפו
ב-1923 חזר לארץ ישראל והתמנה לרב הספרדי הראשי של תל אביב-יפו. הוא שימש בתפקידו שש עשרה שנה. בשנותיו הראשונות כיהן כמזכירו האישי הרב שלמה זלקינד לנדרס. בשנת 1935 הוציא את הכרך הראשון של ספרו "משפטי עוזיאל".
הרב עוזיאל השתתף בהפגנות נגד הספר הלבן (1939), אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קרא לנוער היהודי בארץ ישראל להתגייס לבריגדה.
הראשון לציון
בכסלו ה'תרצ"ז נבחר הרב עוזיאל לממלא מקומו של הראשון לציון הרב יעקב מאיר, שידע שכוחותיו הולכים ודלים והציע אותו לכס הרבנות. ובשנת ה'תרצ"ט עם מותו של הרב מאיר נתמנה הרב עוזיאל לראשון לציון. לפני הכתרתו פנה להתפלל בכותל המערבי, שם קרא תפילה שחיבר לכבודו של יום:
ה' אלוקי ישראל, נתנו את לבנו למקדשך החרב, ואנו מתפללים להתגשמותו של החזון: "והיה באחרית הימים". והנה ביום הזה שבחרת בי לשרת את עמך הגדול בארץ הקודש, מתפלל אני עבדך, לפני שריד בית המקדש: שמע נא, ה' אלוקי, את תפילתי כשם ששמעת את תפילת שלמה בשעתו: קרב פזורינו וחזק את לבנו לעבדך, ושמך יתקדש. סלח נא לפשעינו וברך את ארצנו בשלום ויקוים בנו: וישבתם לבטח בארץ ואין מחריד.[2]
מעמד ההכתרה היה בבית הכנסת "רבן יוחנן בן זכאי" שבעיר העתיקה, ובנוכחות הרב הראשי האשכנזי יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרב עוזיאל כיהן בתפקיד עד מותו.
עד להקמת המדינה היה הרב עוזיאל חבר בוועד הלאומי, והשתתף בפגישות שבמסגרתן נוסדה הסוכנות היהודית. הוא גם ייצג את היישוב היהודי בפני השלטון הבריטי ובפני האו"ם. לאחר הקמת המדינה, הפך לרב הספרדי הראשי הראשון שלה, ובנוסף נשא בתואר הראשון לציון, כמנהג הספרדים מימי הטורקים. הוא עמד בראש הרבנות יחד עם הרב הרצוג. מסופר עליו שבזמן מלחמת העצמאות, כאשר הותקפה ירושלים על ידי הערבים, הוא חפר ביום השבת, משיקולים של "פיקוח נפש דוחה שבת", תעלות לחיילי צה"ל.
פטירתו
בקיץ ה'תשי"ג חלה הרב עוזיאל בסכרת. המחלה פגעה בפלג גופו התחתון. עשרים יום קודם פטירתו נותח ורגליו נקטעו לצורך הצלת חייו. עם כניסת שבת של פרשת נצבים-וילך נפטר. בצוואתו כתב "... שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה... האמת והשלום אהבו". כמו כן ציווה שלא יספידוהו, וביקש להיקבר בהר המנוחות.
הקשר לחב"ד
בין הרבי לרב בן ציון חי עוזיאל היה התכתבות רבה בנושאים למיניהם.
על הרב בן ציון חי עוזיאל כותב הרבי את התארים:
הרב הגאון הרה"ח וו"ח אי"א נו"נ עוסק
בצרכי ציבור
באמונה איש חי רב פעלים בעל מדות
תרומיות וכו'
מוהר"ר בן ציון מאיר חי עוזיאל שליט"א
ראשון לציון, רב הראשי
שלמא דכת"ר יסגי.
.
הרבי דן עם הרב עוזיאל רבות אודות ספרו [3] הגיוני עוזיאל[4], בהמשך נתן גם הרבי הסכמה לספרו של הרב עוזיאל הגיוני עוזיאל(!) בו הוא אומר:
וכיון שכהדר"ג מעתיק בספרו ספרים הנ"ל, אף דפליג עליהם, הרי בפני כו"כ מהקוראים ישמש זה להסכמה, ובדרך פשיטות - שגם בבתיהם צריך להיות נמצאים ספרים אלו, בה בשעה אשר לתושבי רוסיא ופולין בפרט ידוע ההרס הרב שעשו ספרים אלו וכיוצא בהם, ה' יצילנו.
.
הרבי גם שלח לרב עוזיאל כמה וכמה פעמים במתנה מספרי רבותינו נשיאנו. {{הערות שוליים}]