משתמש:קודש לנשיא הדור/הוספה בערכי נגלה

ערך ירושלמי#חלקים החסרים בירושלמי

בספר "חומת ירושלים"[1] נכתב בשם האחרונים שבשני התלמודים ישנם ענינים שלא הגיעו לידינו, ולדעתו הסיבה לזה היא מפני "ההריגות והשמדות של הפרסיים שעשו בישראל בסוף ימי האמוראים, וכל אלה הסיבות וההרפתקאות פגעו עוד יותר בירושלמי, לפי שעוד זמן רב מקודם פגעו בבני ארץ ישראל שמדות ורדיפות מהרומיים".

לפי זה לכאורה, אי אפשר להוכיח במקומות שחסר בירושלמי[2] שהירושלמי פליג על דברי הבבלי מזה שבירושלמי לא מובא סיפור הנ"ל שבבבלי, מכיון שבירושלמי חסרה כל הגמרא.

אך הרבי שלל זאת[3], מכיון שכאשר הולכים בשיטה זו - לומר על כל דבר הקשה שכנראה נתבאר ענין זה בירושלמי, אלא שחלק זה בירושלמי לא הגיע לידינו - הרי "כלו כל הקיצין" על כל הביאורים והשקו"ט של גדולי ישראל בנוגע לחילוקים והפלוגתות שבין תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, כי גם כאשר מצינו פלוגתא מפורשת בין הבבלי לירושלמי, אפשר לומר שהירושלמי חזר בו, ובמקום אחר בירושלמי מבואר כדברי הבבלי, אלא שחלק זה בירושלמי לא הגיע לידינו.

ומאחר ש"לא יטוש ה' את עמו" - מובן, ולא יתכן לומר שאין אפשרות ללמוד ולפלפל בדברי הירושלמי. ובפרט כאשר גדולי ישראל שקלו וטרו בחילוקים ובפלוגתות שבין הבבלי לירושלמי.

לכן קבע הרבי, שדווקא כאשר מוצאים בספרי הראשונים מאמרים מירושלמי שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו - בהכרח לומר שמאמרים אלו נאבדו מהירושלמי ולא הגיעו לידינו (מצד סיבות הנ"ל). אבל כאשר אין הכרח לדבר, אין לומר כן.

הערות שוליים

  1. מופיע בהקדמה לתלמוד ירושלמי מהדורת וילנא, ונכתב על ידי אחד המשכילים.
  2. לדוגמא: ארבעת הפרקים האחרונים דמסכת שבת.
  3. הרבי אף מעיר על ייחוס הדבר לאחרונים: "אבל לאו "מר בר רב אשי" חתום על זה".

בערכים: תורה שבעל פה תורה שבכתב תלמוד פרד"ס

וְחַיָּב לְשַׁלֵּשׁ זְמַן לְמִידָתוֹ: שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר, וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר, וְיָדִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִקַּר הַמִּדּוֹת, וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה; וְעִנְיָן זֶה הוּא הַנִּקְרָא ׳תַּלְמוּד'.

כֵּיצַד? הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת, וְהָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה שָׁלשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע: אוֹתָן הַתֵּשַׁע - קוֹרֵא בְּשָׁלשׁ מֵהֶן בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּבְשָׁלשׁ שָׁעוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְשָׁלשׁ מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֵן, וּפֵרוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְהָעִנְיָנוֹת הַנִּקְרָאִין ׳פַּרְדֵּס׳ בִּכְלַל הַתַּלְמוּד.

רמב"ם הלכות ת"ת פרק א הלכות יא-ב.

אף על פי שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים, אבל תלמוד תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה אף על פי שהקטן אינו חייב שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם.

ומאימתי אביו חייב ללמדו משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה וגו' ופסוק ראשון מפרשת שמע ישראל ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים בעל פה עד שיהא בן חמש שנים דהיינו בשנה חמישית שאז מלמדו לקרות תורה שבכתב מעט מעט בביתו עד שיהיה בן שש או בן שבע וקודם לכן בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה בשנה חמישית.

וכשיהיה בן שש או בן שבע שלימות הכל לפי בוריו וכחו מוליכו אצל מלמד התינוקות לקרות בתורה כל היום כולו עד שיקרא תורה שבכתב כולה עם נביאים וכתובים כולם פעמים רבות עד שיהיה בן עשר שנים.

ובימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש וגם התינוק כשמתחיל לדבר היה אביו מספר עמו בלשון הקודש ועל כן לא היו צריכין ללמד התינוקות פירוש המלות רק הקריאה בנקודות וטעמים וקרי ולא כתיב כי לא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם אלא כספר תורה שלנו והיו לומדים הנקודות והטעמים בכל המקרא בעל פה והיו אז עוסקים ה' שנים בלימוד כל המקרא עם התינוקות פעמים רבות מאד. ואחר כך ה' שנים בלימוד המשניות בעל פה שהן הלכות פסוקות בלי טעמים.

ואחר כך ה' שנים בתלמוד שהוא לידע בדרך קצרה הטעמים של ההלכות והדינים ומקורם מתורה שבכתב בי"ג מדות שהתורה נדרשת ושאר כל דרשות חכמים או בקבלה הלכה למשה מסיני או מסברא או מתקנות חכמים שעשו סייג וגדר לדברי תורה.

ואחר כך כל ימיו של אדם איש לפי שכלו ויכלתו בפלפול התלמוד בקושיות ופירוקים לירד לעמקי הטעמים ודרשות ולהבין דבר מתוך דבר לחדש הלכות רבות ודרשות פסוקים אשר על זה אמרו בן ארבעים לבינה. וכן כל דברי חכמים וחידותם שהסמיכום ודרשום על פסוקי תנ"ך הנקראים הגדות:

שו"ע אדה"ז הלכות ת"ת א,א.