ספירת הדעת

תרשים עשר הספירות. ספירת הדעת ממוקמת במרכז המשולש העליון

ספירת הדעת היא הספירה השלישית בעשר הספירות והאחרונה מבין שלושת ספירות השייכות לתחום השכל (ספירות חכמה, בינה ודעת). תפקידה של ספירת הדעת הוא לקבל את התוצר השכלי השלם מספירת הבינה ולגשר על הפער בין העולם השכלי (חב"ד) והעולם הרגשי (חג"ת), כדי שיתעורר הרגש המתבקש מתוך המסקנה השכלית.

מקבילתה של ספירת הדעת בנפש האדם היא כוח הדעת של האדם המשפיעים על רגשותיו ומעשיו. היכולת לקבל מושג מופשט על ספירת הדעת הרוחנית, נעשית באמצעות ניתוח כוח הדעת שבנפש האדם והשלכת תכונותיה, לאחר הפשטה, לספירות הרוחניות.

עשר הספירות, בחלוקתם הקלסית, מוצגים בפירמידה של שלושה משולשים; המשולש השכלי (העליון - מקביל למוח האדם), המשולש הרגשי (האמצעי - מקביל לאזור הלב והחזה) והמשולש המעשי (התחתון - מקביל לאזור המפשעה והרגליים). ספירת הדעת ממוקמת במרכז המשולש העליון, מקביל לגזע המוח והנוזל המוחי-שדרת, אליו מייחסים תכונות מקבילות לספירת הדעת.

עניינה

ספירת הדעת תפקידה לקשר ולגשר בין הפער של העולם השכל (ספירות חכמה ובינה) לבין עולם הרגש (ספירות חסד, גבורה ותפארת). פעולתה של ספירת הדעת היא באמצעות התבוננות וחזרה על המסקנות שהתקבלו מספירת הבינה. אין ספירת הדעת מוסיפה נופך שכלי, אלא רק מעמיקה את ההתחברות האישית לרעיון וקישור לעולם הרגש שיפעל בהתאם לשכל. הדבר משול לידיעת האדם את מציאותו העצמית של נפשו, למרות שאף פעם לא ראה אותה. כך גם ספירת הדעת תפקידה לאמת בחוויה האישית את המסקנות השכליות.

משמעות המילה דעת הוא כמו בפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו", כלומר שהוא התקשר והתחבר איתה, כך גם מטרת ספירת הדעת לחבר בין השכל והרגש עד להולדת המידות.

הדעת ביחס לשאר הספירות

הדעת במערכת הספירות מקשרת בין המוחין, החכמה והבינה, לבין המידות. כלומר, על ידי הדעת מושפעים המידות מן המוחין. בשל כך, חלק מתכונותיה קשורות למוחין, וחלקן קשורות למידות. היא זו שנותנת תוקף הן להשכלת העניין שבמוח והן להרגשתו לאחר מכן בלב.

הדעת ביחס לחכמה ובינה

לאחר שהרעיון הובן היטב עם כל פרטי השכל שבו במוח החכמה והבינה, הוא עובר אל הדעת המוסיפה את ההכרה וההרגשה וההזדהות עם הרעיון. מכך נגזרים כמה הבדלים בין החכמה והבינה לבין הדעת, וכמה ענינים בחידוש שמוסיפה הדעת דוקא:

• התקשרות: כאשר הרעיון השכלי נמצא בחכמה ובינה, גם כאשר האדם מבינו היטב על בוריו, עדיין אינו מרגיש שייכות והזדהות עם הענין. כאשר הרעיון מגיע למוח הדעת הוא מרגיש ומכיר היטב שהענין הוא אכן כך (וזו הסיבה שמהדעת מתעורר הרגש, כדלהלן).
• הכרעה: כאשר הרעיון השכלי נמצא בחכמה ובינה הוא עדיין אינו החלטי, ואפשר לשנות אותו על ידי סברות לכאן ולכאן - שזו למעשה כל מטרתו של הדיון השכלי והפלפול, להטות את השכל מצד לצד, ולחפש לכל סברא סברא נגדית. גם כאשר ישנה נטייה בחכמה ובינה לסברא מסויימת, אין זו הכרעה ברורה והחלטית כאחד הצדדים, אלא רק התגברות של צד אחד על הצד השני. אמנם כאשר הענין מגיע למוח הדעת וישנה הכרה ברורה בענין, אז לא שייכים סברות לכאן ולכאן, וההכרעה היא מוחצת כך שלא נותרת מקום לשקלא וטריא.

זו הסיבה לכך שמוח הדעת כולל חסד וגבורה, ולכן הוא נחלק לשנים - חסד וגבורה: כאשר הסברא נמצאת עדיין בחכמה ובינה, החכמה והבינה נוטות או לחסד או לגבורה, אך הן אינן יכולות לכלול את שתיהן. רק הדעת, המכריעה, כוללת את שני הצדדים בשווה ומתוך שניהם מגיעה להכרעה.

הכח שיש בדעת להכריע בענין שבחכמה ובבינה עדיין היו שייכות בו נטיות לכאן ולכאן - נובע מכך שלדעת ישנו שורש גבוה ועמוק יותר מאשר לחכמה ולבינה. הדעת מושרשת ברצון, שעמוק יותר מהשכל, וממנו נמשך הכח לחלק את המידות לחסד וגבורה ולהכריע ביניהן (ובמושגי הקבלה - נמשכת בדעת הארה מספירת הכתר, "קוצי דשערי דאריך אנפין").

• הבדלה: מכח ההכרעה ההחלטית שישנו בדעת, מסתעף גם הכח לערוך הבדלה ולהפריד בצורה מוחלטת את הטוב והרע. חז"ל קבעו שהכח להבדיל תלוי בדעת: "אם אין דיעה, הבדלה מניין?". כאשר הרעיון נמצא עדיין בחכמה והבינה, אי אפשר להבדיל לחלוטין בין טוב לרע, וניתן רק לערוך הבחנה שטעונה עדיין שיקול נוסף (וכנוסח הברכה "הנותן לשכוי בינה להבחין", ממנו משמע שהכח להבחין תלוי בבינה). אך ההכרעה המוחלטת, ההבדלה בין טוב לרע לאחר בחירה חופשית ברורה, תלויה בדעת דוקא.
• האם שייך ללמד אדם אחר: הבדל נוסף הכרוך בהבדלים הקודמים, הוא - שאת החכמה ובינה ניתן ללמד לאדם שחסר לו; הן להחכים אדם בכלל, ולהרחיב את כלי שכלו, והן בנקודה פרטית, ללמד אותו סברא מסויימת. לעומת זאת את הדעת לא ניתן ללמד לאדם אחר שאין לו דעת - כיון שהדעת איננה סברא פרטית כיצד להבין את הענין, אלא הכרת והרגשת מהות הענין, ואי אפשר לקבל זאת מאדם אחר.

הדעת ביחס למידות

כח הדעת הוא השורש ממנו נולדות המידות והוא הנותן בהם קיום. יש לציין שהולדת המידות מן הדעת אינה חלק ממהות הדעת (שהוא כשלעצמו כח שכלי, כנ"ל), אלא תוצאה טבעית ממנו. וכדלהלן.

• שורש המידות ("מפתחא דכליל שית"): הדעת נקרא בזהר "מפתחא דכליל שית" [= מפתח הכולל שש], כלומר, שהוא הפותח ומאפשר את קיומם של ששת המידות הבאות אחריו. הסיבה לכך: ראשית ענין הדעת הוא הרגשת האדם את עצמו; ולכן, כיון שחשוב לו מעצמו, ממילא אוהב את הטוב ושונא את הרע (וכפי שרואים, שכאשר אדם טרוד ואינו מרגיש את עצמו כל כך, פחות אכפת לו משאר הדברים שאוהב ושונא). כמו כן, ענין הדעת הוא ההתקשרות וההכרה במהותו של הענין; ולכן, כיון שמרגיש את הענין על בוריו, ממילא מתעורר בו הרגש אליו.

זו הסיבה לקשר בין הדעת לרחמים (שלכן, הרחמים והדעת שניהם שייכים לקו אחד), כיון שאדם שיש לו דעת ומכיר ומרגיש בשפלות הזולת ממילא מתעורר ברחמים עליו; לעומת זאת אדם אכזרי, למרות שמבין בשכלו היטב את צערו של הזולת, בכל זאת חסרה לו ההרגשה במהות הדבר.

בחסידות מבואר שהקשר בין הדעת למידות הוא תוצאה טבעית - שכאשר מרגיש את עצם הענין, מתעורר בו הרגש המתאים לו בדרך ממילא, ללא צורך בפעולה נוספת. ומכך נלמד, שאת עיקר העבודה והיגיעה יש להשקיע ביגיעת המוח - לחקוק היטב את הענין בשכלו עד שיגיע להרגשת מהותו של הענין, וממילא יתעוררו בו המידות הנכונות; ולא להתחיל ישירות מעבודה על המידות עצמן.

• קיום המידות: הולדת המידות צריכה להגיע לאחר הדעת, כנ"ל, כיון שרק אז מובטח להן קיום. הדעת הוא הנותן במידות חוזק ותוקף. כאשר אדם מוליד מידות רק מכיון שהגיע למסקנה בשכלו (חכמה ובינה) שאלו מידות מתאימות, אך מבלי שהתקשר בדעתו והרגיש שאכן הענין הוא כך - הרי הרגש שבליבו הוא מעושה ולא אמיתי, ובלשון אדמו"ר הזקן "דמיונות שוא"; וממילא יכול להשתנות בקלות (זהו אופיו של הפכפך, שאין לו דעת יציבה). רק רגש שנולד מדעת, הכרה והרגשה מוחלטת בענין, הוא יציב ואמיתי.

• פנימיות המידות: המידות מצד עצמן אינן אובייקטיביות, ובכל מידה - גם טובה - עלולים להיות מעורבים נטיות אישיות. כאשר המידות מבוססות על הדעת, הדעת מגלה את פנימיות המידות - המידות כמו שהן בטהרתן, מבלי תערובת נטיות זרות.

• חיפוש מוסר בכל דבר: כיון שהדעת מוליד ממילא מידות, לכן הלומד דבר ומשתמש בכח הדעת, ממילא מחפש בכל ענין - גם שכלי תיאורטי - מוסר שיכול ללמוד מזה ולתקן את נפשו. וזהו פירוש הפסוק "בלא דעת נפש לא טוב" - שכאשר לאדם חסר דעת, אינו מתקן את נפשו.

הדעת פעמים נכללת כחלק מן המידות, ולמשל בעולמות הרי הדעת היא חלק מעולם היצירה, כאחת מן המידות, ולא בעולם הבריאה כבינה^{[דרוש מקור]}.

דעת עליון ודעת תחתון

ספירת הדעת מתחלקת לדעת עליון ודעת תחתון. דעת העליון היא המקשרת את החכמה והבינה. דעת תחתון מקשרת את החכמה והבינה עם המידות.

מי משלים למניין עשר ספירות - הדעת או הכתר

בספרות הקבלה נפוץ מניין עשרת הספירות ללא ספירת הדעת, כאשר במקומה מופיע הכתר. ההסבר לכך הוא ש"כשהכתר נמנה אין הדעת נמנה וכשהדעת נמנה אין הכתר נמנה".

האופן המובא בחסידות לחלק בין שני אופני המניין, אם הכתר נמנה או הדעת, הוא - שפנימיות הכתר היא למעלה מכל שייכות לספירות, אך חיצוניות הכתר יש לה שייכות לספירות. ולכן כאשר הספירות נמנים בחיצוניותם נמנה אף הכתר, אך כאשר הספירות נמנים בפנימיותם לא נמנה הכתר עמהם, ואז נמנה הדעת במקומו. כוחו של הדעת להשלים את מניין הספירות כשנמנים בפנימיות, הוא כי ענינו של הדעת הוא גם כן פנימיות.