יבסקציה
היֶבְסֶקְצְיָה (מרוסית: ЕвСекция, קיצור של Еврейская секция [סקציה יהודית]) הייתה המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שהוקמה במטרה לדכא את היהדות ו"הלאומנות הבורגנית" בקרב היהודים, ולהחליף את התרבות היהודית המסורתית ב"תרבות פרולטרית" ובמטרה לכפות את רעיונות הקומוניזם על היהודים. יעד חשוב של היבסקציה היה להוריד את חשיבות העולם היהודי בעיני היהודים, ולהעלות את חשיבות השלטון הקומוניסטי.
הוועידה הראשונה של היבסקציה נערכה בחשון תרע"ט (אוקטובר 1918). מרבית אנשיה היו יהודים, ובמשך רוב זמן קיומה הונהגה היבסקציה בידי שמעון דימנשטיין. היבסקציה פורקה בשנת תרפ"ט (1929) לאחר יצירת 'האזור היהודי האוטונומי'. רבים מחברי היבסקציה חוסלו יחד עם מקביליהם הלא יהודים, במהלך 'הטיהורים הגדולים' שביצע סטלין בשנת תרח"צ (1938).
שינוי עמדה ביחס ליבסקציה במשך שנים רבות שררה בציבור היהודי הרחב (פרט לחוגים קומוניסטיים ואוהדיהם) ובחלק ניכר של ההיסטוריוגרפיה היהודית, גישה שלילית קיצונית, או לפחות ביקורתית מאד לגבי היבסקציה (קיצור השם הרוסי "יֶבְריֵיסְקאַיאַ סֶקְצִיַה", לאמור הסקציה היהודית במפלגה הקומוניסטית בברית המועצות).
המונח "יֶבְסֶק", שתחילתו, לכאורה, כציון לאדם הפעיל או המשתייך ליבסקציה, הפך ברבות הימים לשם גנאי, בעל משמעות שלילית שריח של בגידה לאומית נודף ממנו. למשל, במילון השמות והמונחים בספר השומר הצעיר משנת 1956 (כרך א' עמ' 857) נאמר שהמונח הזה משמש לציון "לקומוניסטים היהודים הקוסמופוליטיים, המתנגדים באיבתם הבלתי מתפשרת לציונות ולתרבות העברית" ואשר פעולתם ברחוב היהודי מתבטאת ב"כרסום התרבות הלאומית היהודית, על כל גילוייה" (הדגשה שלי - ד. ל.). מאז נכתבו דברים אלה, עברו כבר כמחצית יובל שנים, אך עוד לפני כך נחתך גורלה של היבסקצייה לשבט: המסגרת המוסדית בוטלה, מרבית פעיליה הוצאו להורג ומורשתה הרוחנית חוסלה.
כל אלה, בנוסף לתמורות הקיצוניות שחלו בתוך העם היהודי כתוצאה מהשואה והקמת מדינת ישראל, גרמו במידה רבה לדעיכת הוויכוח האידיאולוגי החריף שהתנהל במשך שנים רבות בציבור היהודי בין הציונים ואחרים לבין הקומוניסטים בכלל והיבסקצים למיניהם בפרט. מכוון שניטל כבר, למעשה, עוקצו של הפולמוס המר והמתמשך, והדברים הפכו בעיקרם לנחלת ההיסטוריה, ניתן כיום ביתר קלות לדון בהם הן מתוך ראייה היסטורית מפוכחת והן מתוך בחינת הדברים לגופם.
לידתן של הסקציות היהודיות לידתן של הסקציות [מיגזרים,] היהודיות במפלגה הקומוניסטית ברוסיה חלה ב-1918, תוך מאבק פנימי עז בתוך המפלגה בשאלה זו. בעוד שמזכיר הוועד המרכזי יעקב סברדלוב התנגד נמרצות להקמת מסגרת ארגונית נפרדת לפעולה יהודית, הסכים לכך לנין, וזאת כנראה מתוך חישוב תועלתני גרידא, שמסגרות אלה עשויות לקדם את התעמולה הקומוניסטית בקרב האוכלוסייה היהודית. אחד מיוזמי רעיון הסקציות היהודיות ראש הקומיסריון היהודי, שמעון דימאנשטיין, נימק את נחיצותן גם "מתוך הייחוד הלשוני ומתוך ההבדלים הפסיכולוגיים שבין הפועל היהודי לבין הפועל הרוסי", באותו זמן ובימים שלאחר מכן נמצאו מספר פעילים קומוניסטיים יהודיים, שלא הסכימו לצמצום היבסקציה לדרגת מכשיר ביצועי בלבד של המפלגה הקומוניסטית, וביקשו לראות בה "ארגון שיש לו מדיניות קומוניסטית יהודית מיוחדת משלו".
ראוי לציין כי היבסקציה; לא הייתה המצאה יהודית גרידא. היו גם היו סקציות של מיעוטים לאומיים אחרים, כגון, הליטאים, הסלאבים, הפולנים ואחרים. כל הסקציות הללו התהוו במפלגה הקומוניסטית בשלהי מלחמת העולם הראשונה. אולם בעוד שהנהגת המפלגה אישרה את קיומן, רבתה בה הביקורת על הקמת היבסקציה, וזאת, כפועל יוצא מהעיקרון הבולשביסטי הידוע, שהיהודים אינם לאום, וממילא אין הם זכאים למעמד המוענק למיעוטים לאומיים אחרים. לכן גם הלכו ונשנו בכל תקופת קיימה של היבסקציה הצהרות בנוסחאות שונות, ש'אין לה מטרות לאומיות'.
עם זאת הוענקו למעשה ליבסקציה סמכויות רבות יותר מאשר לשאר מסקציות הלאומיות, דהיינו: בנוסף לתעמולה הוטלו עליה גם משימות של ייעוץ למוסדות הסובייטיים בנושאים יהודיים מובהקים. בין היתר, נקבע בתקנון של היבסקציות (בנובמבר 1920), כי ברפובליקה האוקראינית, ברפובליקה הבילורוסית-הליטאית ("ליטביל") ובפלכים של ויטבסק, הומל, סמולנסק וסאמארה מוקמות יבסקציות בכל יישוב, שבו נמצאים לפחות עשרים חברי מפלגה המכירים בנחיצות קיומן.
תקופת קיומה הקצרה יחסית של היבסקציה מ-1918 עד 1930 מתחלקת לארבעת השלבים הבאים:
השלב הראשון (1921-1918) שלב זה מאופיין במאבקיה על מעמדה הארגוני: בתחילה התקיימה כארגון קומוניסטי יהודי הנהנה ממצב אוטונומי בתוך המפלגה. לבסוף, בדומה לסקציות לאומיות אחרות, הפכה למדור בתת-המחלקה למיעוטים לאומיים במחלקה לאגיטאציה ולפרופגאנדה ("אגיטפרופ") של המפלגה הקומוניסטית. מאבקיהם של עסקני היבסקציה, להרחיב סמכויותיה ומסגרתה מעבר לכך, נכשלו, לפחות בשלב זה.
השלב השני (1922-1921) שלב זה עומד בסימן המשבר של היבסקציה שפקד אותה בעקבות ה"טיהור" (הוצאות משורות המפלגה) של רבים מפעיליה, וזאת על רקע האשמה של "בדלנות לאומנית". הדבר גרם לצמצום במספרם מחד, ולהטלת פחד על הנותרים, מאידך. במיוחד קשות היו התוצאות באוקראינה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שפעילי היבסקציה שם נקטו פה ושם עמדה חיובית לגבי תופעות הטמיעה הלשונית של היהודים, בניגוד לדעת הלשכה הראשית של היבסקציה במוסקבה.
השלב השלישי - תרפ"ג-פ"ז שלב זה מהווה במידה מסוימת את "תור הזהב" בתולדות היבסקציה, בין השאר גם הודות לקו החדש שאומץ אז על-ידי המפלגה כלפי הלאומים הלא-רוסיים, דהיינו: התחשבות יתר בלשונותיהם ובתרבויותיהם. כתוצאה מכך נוצרו סיכויים טובים שהמוסדות המרכזיים של המפלגה והממשלה יסייעו בהרחבת רשת החינוך ביידיש, בפיתוח מוסדות תרבות ומדע יהודיים וכדומה. אולם פחות חושבה העובדה, שבשנים הללו שרר יחס חיובי ביותר ליבסקציה מצד הרפובליקות הלאומיות ובמיוחד מצד אוקראינה ובילורוסיה. שכן הגורמים הלאומיים בהנהגות של המפלגה ברפובליקות אלו ראו ביבסקציה בעל ברית טבעי, בגלל שתי סיבות: א) התנגדותם המשותפת לגורמים הרוסיפיקאטוריים (כולל יהודים נושאי התרבות הרוסית) באוקראינה ובבילורוסיה. ב) היבסקציה, שכל פעולתה התנהלה ביידיש, הוציאה בעקיפין יהודים רבים ממעגל ההתחרות עם האוכלוסייה של עמי הרוב.
בשנת תרפ"ה שהיוותה מעין שיא הפריחה הגיע מספרן של הלשכות המקומיות של היבסקציה בכל ברית המועצות ל-70 ומתוכן היו 10 בביילורוסיה. מספר החברים באותה שנה נאמד לכל היותר ב-830 איש. נוכח מגמת הגידול במחצית השניה של שנות הפ' ניתן להניח שבשיא פעולתה היו קשורים ביבסקציה באופן פורמלי לא יותר מ- 1,500. בראשית תרפ"ו פעלו ביבסקציה 120 פונקציונרים שמשכורתם שולמה מקופת המפלגה. היו אלה על פי רוב מזכירים של הלשכות הראשיות באוקראינה, בבילורוסיה ושל הלשכה המרכזית במוסקבה. אמנם, בדרך כלל נזהרה היבסקציה מלהצהיר על מטרות לאומיות מרחיקות לכת והסתפקה בהדגשת פעילות מעשית של טיפוח תרבות יהודית חילונית ביידיש. בשנות הרווחה של (תרפ"ג-פ"ז) נגררה לא פעם לדיונים על בעיות קרדינליות של הבעיה הלאומית היהודית, בין היתר, כתוצאה מתכניות הבראה למיניהן (כולל התיישבות חקלאית וכו') שעלו אז על הפרק בציבור היהודי וגם במישור הממלכתי.
השלב הרביעי והאחרון שלב זה בתולדות היבסקציה מקביל כרונולוגית להקשחה גוברת והולכת של המפלגה, בכיוון התרבויות הלאומיות. המאבק המחריף נגד הלאומנות מתקשר גם הפעם בצורה זו או אחרת עם ה"סטיה הימנית" (שראשית התנגדו להשתלטות סטאלין ולקולקטיבי-זציה הכפויה של האיכרות). על רקע זה. מוכרז ביבסקציה מאבק מחודש נגד שרידי ה"בּוּנדאות". אותו זמן היוו עדיין יוצאי ה"בונד" שיעור ניכר בין פעילי המפלגה הקומוניסטית בכלל וביבסקציה בפרט. כל חבר מפלגה וכל גוף מפלגתי נתבעו ל"ביקורת וביקורת עצמית". בנוסף לזאת פורץ בשלב קריטי זה ריב אחים בין היבסקציה בבילורוסיה לבין הלשכה המרכזית במוסקבה. באווירת המשבר הזו עולה מחדש מגמת החסלנות, שהייתה חבויה בתוך היבסקציה מאז הקמתה, וכן הולכת וגוברת בריחה של פעילים משורותיה, כמו של עכברים מאניה טובעת.
פירוקה הפורמלי של היבסקציה בתחילת מרס בתרצ (שבדומה לפירוקן של סקציות לאומיות אחרות נעשה במסגרת הראורגניזציה של מנגנון המפלגה) היווה במידה מסוימת מעין המתת-חסד לגוף מתפורר וגוסס.
המאבק של היבסקציה בדת
אחת מנקודות המוצא להסברת המאבק החריף שניהלה היבסקציה בדת, היא העובדה שהזרמים הדתיים היו עדיין, בעת ההיא, בעלי ההשפעה הרחבה ביותר כציבור יהודי רוסיה. אין תימה, אפוא, שהיבסקציה והארגונים הקומוניסטיים האחרים שברחוב היהודי, שהיו שם מיעוט חלש ומבודד, ראו ברבנים מכשול עיקרי להחדרת הרעיונות הקומוניסטיים בקרב היהודים. זאת ועוד: על פי ההלכה הקומוניסטית נחשב כל ארגון שאינו מזדהה מפורשות עם העיקרון של הדיקטטורה של הפרולטריון, לכוח אנטי-מהפכני, שיש להילחם בו עד פירוקו המוחלט.
היבסקציה, כמו גם ארגונים קומוניסטיים אחרים, ראתה על כן ברדיפת הדת את אחד הגורמים המצדיקים את עצם קיומה. אולם בעוד שהיא ראתה בזה חשיבות ראשונה במעלה, היה לשלטון הסובייטי סולם עדיפויות אחר. יתר על כן: כדי שהמאבק נגד הדת לא יתפרש כמסע אנטישמי, העדיפו השלטונות שהדבר ייעשה בידי היהודים עצמם. כך או אחרת, מילאה היבסקציה תפקיד חשוב ברדיפות נגד דת ישראל ובמידה מסוימת זרזה את פירוק וחיסול מוסדות הדת
תוקפנות, מלווה ברדיפות, הלשנות והתכתשויות פיסיות, ציינה את המעורבות היתירה של היבסקציה בתחום הדת. בהיותה חלק אינטגרלי של ה"אַגִיטְפְּרוֹפּ" ]קיצור מאגיטאציה- פְּרוֹפּוֹגַנְדַה] , נרתמה היבסקציה למסע האנטי-דתי שעליו הכריזה המפלגה ושהוצא לפועל על-ידי האגיטפרופ הנ"ל. מעבר למדיניות האנטי-דתית הכללית היו ליבסקציה מניעים משלה למלחמת חורמה בדת. מכיוון שהציבור הדתי הוכיח עמדה איתנה יחסית, ראתה היבסקציה בדת כוח העומד "עתה למכשול על דרכה להרחבת השפעתה על הציבור היהודי".
מלחמת החרמה של היבסקציה בדת התנהלה, כאמור, בתקיפות יתרה והתרכזה בעיקר בשלושת הנושאים הבאים: הוקעתם של כלי הקודש והחרמת בתי כנסת, מנוחת יום ראשון (במקום שבת), סגירת ה"חדרים" והישיבות.
במהלך המלחמה לא נרתעו פעילי היבסקציה משימוש בכוחות הביטחון הממלכתיים. המאבק של היבסקציה נגד הדת הוא אחד הפרקים המכוערים ביותר בפעילותו של גוף יהודי קומוניסטי זה.
היבסקציה ניהלה את המערכה החריפה ביותר נגד הדת היהודית באותם פרקי-זמן שבהם היא עצמה הייתה נתונה בלחץ כבד מצד המפלגה.
באשר למכלול התופעה המכונה "יבסקציה", הרי אין ספק שבהערכה מחדש ניתן להגדיר לראות ביבסקציה קבוצת אנשים קטנה ומבודדת בתוך המפלגה הקומוניסטית, ובתוך הקיבוץ היהודי כאחד, אשר חתרה נגד הזרם, כדי לנצל את מירב האפשרויות לקיום יהודי לפי המתכונת הקומוניסטית, במציאות מתנכרת מבית ומחוץ.
דברים אלה מצביעים בין היתר גם על הטרגדיה של פעילי היבסקציה מתחילת דרכם בה ועד סופם המר בגלי הטיהורים שירדו עליהם לאחר הפירוק הפורמלי.