דוד צבי הילמן

הרב דוד צבי הילמן בן ר' אשר ומרים-דבורה הילמן. אימו היא ביתו של ר' יהושע דוברוסקין.

תולודות חיים

בצעירותו למד אצל המשפיע הרב חיים שאול ברוק בישיבת אחי תמימים תל אביב. זמן קצר לאחר ייסוד ישיבת פוניבז', נכנס ללמוד בישיבה בהשפעת הרב יהושע יגל, ונמנה עם עשרים הבחורים הראשונים שלה.

היה תלמיד של הגאון הרב חיים נאה שאף מצטט אותו, וכתב לו מכתבי ידידות, אך כשחש שסטה מדרך חסידות חב"ד לדרך המתנגדים, גער בו שאין דרך חסידים לדבר בשבח ובמעלות עצמו.

הרבי התבטא עליו שכואב לו שיהודי שמגיע מגזע חסידים לא לומד חסידות.

היה בעל כשרונות גדולים ונחשב לחריף ובקי עצום. אך עיקר כוחו וגדולתו של בההדרת כת"י ובענייני גרסאות ומנהגים ולשונות ספרים וכדומה. היה נוהג להגיה מסברא ולהשלים חסרונות שנשמטו מפני הדומות. היינו ששני משפטים סמוכים המסתיימים באותה מילה, המעתיק/מדפיס השמיט בשגגה אחד מהם, בד"כ מפני שהדמיון הטעהו לחשוב במבט ראשון שמשפט אחד שנכפל יש לפניו, וכך דילג עליו הבחור הזעצער הלאה, והרבה הגהה מפני סברתו.

הוצאה לאור

בתשי"ג, בהיותו בן 27, הוציא הילמן את הספר "אגרות בעל התניא ובני דורו", המכיל את "כל האיגרות, התשובות והתעודות, שיש להן שייכות לאדמו"ר הזקן, בין שנכתבו על ידו ובין שנכתבו על ידי בני דורו אליו או אודותיו". הוא כתב שם כי בשל יוקר הדפוס נבצר ממנו להוציא את החלק השני, שהיה אמור לכלול עניינים נוספים הקשורים בבעל התניא, ובהם פסקי הלכה שלו וכן השמטות של מספר סימנים בשולחן ערוך הרב.

בתחילת שנות הלמדס' נקרא על ידי שבתי פרנקל לעמוד בראש המערכת שההדירה והוציאה את משנה תורה לרמב"ם במהדורה חדשה, ובמשך כארבעים שנה התווה את דפוסי פעילותה. הילמן ערך גם את ספר המצוות לרמב"ם שבהוצאה זו.

על פי החלטו הוחרם שמו של הרבי בכל סדרת רמב"ם מהדורת פרנקל, אך הרבי מאוד אהב את עבודתו, והגה בהוצאה זו וציין לה רבות, מספרים שספר זמנים הגיע לרבי לפני חג הפסח, והרבי התבטא שהספר גרם לו ל"ליכטעקע פסח" (פסח מואר).

כמו ערכים באנציקלופדיה התלמודית, בהם: הפרשת תרומות ומעשרות, הפרשת חלה, חציצה, טעמים, כתובה, כתובת בנים דכרין, וכתובת יבמין.

הגניזה החרסונית

בחלקו האחרון של הספר אגרות בעל התניא ובני דורו עוסק בגניזה החרסונית. הילמן עסוק בהפרכת מהימנותם של המסמכים. טענותיו הועלו בפני הרבי שהאריך לענות עליהן בכמה מכתבים.

הילמן, שעזב בצעירותו את חסידות חב"ד, ראה צורך להצדיק את עזבתו, וגרס מלחמה ברבי, וכל מענותיו של הרבי אליו הביא אותו להוסיף ולגדף, ועל כן הרבי פסק מלענות לו.

כנ"ל, סוגיית הגניזה החרסונית פיתחה אצלו רגש של מלחמה של ממש נגד הרבי, ואף שנים לאחר מכן, לא נרגע וקידש את המלחמה ברבי על רקע מעשה זה.