יש מאין

יֵשׁ מֵאַיִן הוא מונח המייחס להתהוות של ישות כלשהי מהעדרו. ("התהוות "דבר" מ"לא דבר"".) והוא בניגוד להתהוות של עלול מעילה או ליש מיש. בחסידות מוסבר, כי למרות כי בהתהוות של כל דבר ישנו ה'כח המהווה' הבורא אותו שי מאין, כח המהווה נחשב לאין והעדר ביחס למציאות היש, לכח זה אין כל שייכות ליש, ומציאות היש נעדרת ממנו לגמרי לכן התהוותו ממנו היא התהוות של מציאות מהעדרו. לכך לעיתים התיאור של התוות שי מאין מכונה "התהוות באין ערוך"^{[דרוש מקור]}

פעולת היש מאין נקראת בריאה והיא פעולה הנמצאת רק בכוחו של הקב"ה ("בחיק הבורא").

בסדר השתלשלות ישנם ריבוי דרגות בהתהוות היש, ישנם היש של הנבראים - יש של בי"ע או היש הגשמי. וישנו גם היש שבאלקות מציאות הכלים דאצילות. ובכל אחד מהם היה התהוות יש מאין. מלבד ההתעסקות בהתהוות היש שבנבראים עוסקת חסידות ותורת הקבלה רבות בהתהוות היש שבכל סדר ההשתלשלות.

בהתהוות יש מאין שלשה כוחות כלליים: כח ואור פרטי (ממלא) - ככל פעולה המחייבת התלבשות כח הפועל בנפעל. כח מקיף (סובב) - התהוות של דבר מלא דבר הוא מעבר של הכח להוות דבר שבאין ערוך אליו, ודרוש לשם כך כח בלתי מוגבל שיכול להתבטא בעולם שבאין ערוך אליו. כח העצמות - בכדי להוות יש עם תחושה שמציאותו מעצמותו דרוש כח מהעצמות שהוא - העצמות - בלבד מציאותו מעצמותו.

מדוע המקור נקרא אין

הביטוי 'יש מאין' תקף רק במקרה של התהוות דבר חדש, שבאין ערוך למקורו, עד שמקורו נחשב כאין ביחס אליו. באין עצמו ישנם שני שלבים: האור אין סוף עצמו בדרגת הכתר שבו הנברא הוא אין מוחלט ומתכלל לגמרי במקורו, והדרגה השניה היא דרגת החכמה שעליה נאמר "והחכמה מאין תמצא", שהוא ממוצע בין אין ליש, בבחינת כח ההיולי שהוא ממוצע המחבר בין אין ליש.

בריאה בכל רגע מחדש

דבר שנוצר יש מאין, על היוצר "ליצור" אותו בכל רגע מחדש. לכן הקב"ה מחדש את בריאת העולם שהייתה יש מאין, בכל רגע ורגע. ואכן בתורת החסידות מבואר כי למעשה גם היש נחשב לאין מכיון שאין לו מציאות אמיתית ועצמאית, שהרי בכל עת ה'אין' האור אין סוף מחדש ומהווה את כל הבריאה, וזו היא משמעות הפסוק "אין עוד מלבדו".