חיים דובער חן

הרב דובער - בערק'ה - חן

החסיד הרב דובער חן ע”ה, הידוע בפי כל “ר’ בערק’ה”, נולד בשנת תרס”ח, בעיירה החסידית נעוועל, לאביו הרב פרץ ואמו מרת חנה פרידא דבורה.

בשנות ילדותו קיבל חינוך חסידי מאביו ומסבו הרב מאיר שמחה חן, שהיה מגדולי החסידים וגביר גדול.

ילדותו

חסידים רבים היו מתארחים בבית הסבא ר’ מאיר שמחה חן, ומהם היה בערק’ה הצעיר אוהב לשמוע דברי תורה וחסידות.

כנער לקחו סבו הרב מאיר שמחה חן אל אדמו”ר הריי”צ. כאשר נכנס הסבא ליחידות, התלווה אליו גם בערק’ה הצעיר. הרבי שוחח עם הסבא והוא מרוב התרגשות הסתתר מאחורי הסבא. לפתע הסיט הרבי את ראשו הצידה, פנה אליו ואמר: “דו זאלסט לערנען, ווייל דו דררפסט לערנען” [= תלמד, משום שאתה צריך ללמוד].

בבחרותו שקד בסניפי ישיבות ‘תומכי תמימים’ המחתרתיות בלימוד נגלה וחסידות, ואף דאג שאחיו ר’ אברהם-אהרן, ר’ דוד-לייב ור’ פייביש, ילמדו בישיבות ‘תומכי תמימים’. הוא עשה זאת ללא ידיעת הוריו, כיון שידע כי אם הוריו ישכנעו את אחיו ללמוד ‘בתומכי תמימים’, הרי שביום מן הימים הם, ההורים, עלולים להינזק בשל כך על ידי השלטונות. לכן שיכנע אותם בעצמו ללכת ללמוד בישיבות ‘תומכי תמימים’.

בעיני השלטונות לא מצאה חן העובדה שבני המשפחה ממשיכים לדבוק בדרכי החסידות, והם החלו לרדוף את בני המשפחה. כשהרדיפות לא הועילו, שולחה המשפחה מנעוול, רכושה הוחרם, והם נותרו בחוסר כל ממש. המשפחה עברה לקרמנצ’וג בה התגוררו חסידים רבים.

לאחר שנים אחדות, עברה המשפחה למוסקבה, שם מצא אביו של ר’ בערק’ה מקור פרנסה באפיית מיני מאפה בביתו, וזאת כדי שלא יצטרך לחלל שבת. בעבודה זו הצליח לפרנס בדוחק את שבעת ילדיו.

מסוחר ל’עובד’

בשנת תרצ”ג בא ר’ בערק’ה בברית הנישואין עם מרת פייגא, בת החסיד הרב שניאור זלמן קלמנסון מויטבסק.

לאחר נישואין התגורר בויטבסק שם נולד לו בנו הבכור ר’ מאיר שמחה. כמה שנים לאחר מכן, עבר להתגורר בדיטסקי סילו - שבפרברי לנינגרד, שם התגוררה קהילה חב”דית קטנה.

לאחר נישואיו נמשך ר’ בערק’ה למסחר ולעסקים. רוב יומו הוקדש לצרכי המסחר.

מחלה קשה תקפה אותו בתקופת מגוריו באזור לנינגרד. באזור זה שרר אקלים קר מאוד, ורבים שלא הורגלו לקור מקפיא שכזה, חלו. ר’ בערק’ה חלה בשחפת, מחלה שנחשבה לקשה מסוכנת. רעייתו פייגא טיפלה בו במסירות רבה כל ימי מחלתו, ולא פעם התבטא כי הוא חייב לה בגין כך.

כאשר גברה מחלתו, נואשו הרופאים מלהצילו. בני משפחתו וידידיו התפללו לרפואתו, ובמקביל הוסיפו לשמו גם את השם חיים, כסגולה לרפואה. ואכן התפילות התקבלו ור’ בערק’ה קם מחוליו, אם כי סימני המחלה לא עזבוהו עד ליומו האחרון.

לאחר שקם ממחלתו, ציוו אותו הרופאים לנפוש ביערות בהם גדלים עצי אורן, על מנת שאויר בריא יחדור לריאותיו וכך יוקל לו. תקופה מסויימת נפש בעיר ילטה שבחצי האי קרים. באותה תקופת נופש שנמשכה כשמונה חודשים, החל ללמוד בשקידה ובהתמדה ‘נגלה’ וחסידות, והתעורר לעבודת ה’.

כאשר חזר ללנינגרד כבר היה ר’ בערק’ה אדם אחר. הוא היה לאחר החלטה נפשית-פנימית לעבוד עם עצמו עד הסוף. הוא שינה את אורחותיו והנהגותיו מקצה אל הקצה; החל להתפלל ב’עבודה’, וללמוד חסידות בחיות מחודשת; אף השקיע כל מרצו בלימוד תורה במסירות נפש עם צעירי הצאן.

נידודים

בתוך הבורחים מהעיר לנינגרד בעקבות הפצצותיהם של הגרמנים בקיץ תש"א, היו גם משפחות רבות של אנ”ש וביניהם ר’ בערק’ה חן ומשפחתו. בקבוצה היו גם מספר אברכים ונערים מעל לגיל בר מצוה, וביחד היוו מניין שאפשר לבורחים לקיים תפילות כסידרן גם בימים קשים אלו.

בנסים גדולים הצליחה הקבוצה לעלות על אחת הרכבות האחרונות שיצאו את לנינגרד. ר’ בערק’ה, כמו שאר המשפחות, הפקיר את כל רכושו שנותר בעיר, ועלה על הרכבת למרות שלא ידע את יעדה. העיקר להמלט הרחק ככל האפשר.

לאחר שלושה ימי נסיעה ארוכים, הגיעה הרכבת לעיירה ירוסלבל. האוכל שאנ”ש הביאו עמם - אזל, והנשים החלו לקבץ עשבים וזרעונים מהם הכינו קציצות שהיו מרות כלענה, אך היה בהן כדי להחיות את הנפש.

לאחר מנוחה קצרה בירוסלבל, עלו ר’ בערק’ה ובני ביתו עם קבוצת החסידים על ספינת “סופיה פירובסקי” ששייטה במעלה הוולגה. הייתה זו ספינת טיולים שהפאר עדיין ניכר בה. הסכנה עוד לא תמה; מטוסי הגרמנים המשיכו להפציץ גם את הספינה, ורק בנסים גלויים לא הצליחו הגרמנים ימ”ש במזימתם (לאחר זמן נודע לחברי הקבוצה כי בדרך חזור הוטבעה הספינה מפגזי הגרמנים).

לאחר ימים אחדים של הפלגה עברו הנוסעים לספינה קטנה יותר שפנתה לשלוחה אחרת של הוולגה, עד שהגיעה לצוק גבוה מעל הנהר - בראשו קולחוז קטן בשם ‘בורטיוק’. הנסיעה כולה נמשכה כשלושה שבועות.

כשנתיים התגוררה קבוצת החסידים, ובתוכם ר’ בערק’ה ובני משפחתו, בקולחוז הזה, מנותקים כמעט לחלוטין מהעולם הגדול שבחוץ. החסיד חתם בשם משרד המשפטים הרוסי...

בתחילת שנת תש”ג הגיע אל מרת מרים קליין, מנשות החסידים בקולחוז, מכתב מאחיה ר’ ישראל חוסידוב, בו סיפר כי הוא נמצא בטשקנט שבאוזבקיסטן יחד עם חסידי חב”ד רבים שנמלטו לשם בעת המלחמה. במכתבו הציע למשפחה להצטרף אליו לטשקנט עד יעבור זעם.

בני המשפחה בישרו לכל המשפחות החב”דיות בבורטיוק כי יש פתח הצלה. מיד החלו כולם בהכנות לנסיעה.

לאחר שבועיים של נסיעה ברכבת, הגיעה קבוצת החסידים לטשקנט, וחברה אל קבוצת החסידים במקום. חלקם נותרו בעיר, וחלקם, ובתוכם ר’ בערק’ה ומשפחתו, המשיכו לעיר סמרקנד הסמוכה.

עם הגיעו לסמרקנד, התבקש ר’ בערק’ה ללמוד תורה עם ילדי החסידים במסגרת סניף של ישיבת ‘תומכי תמימים’.

בתום ימי המלחמה נדד ר’ בערק’ה יחד עם קבוצת חסידים אל העיר צ’רנוביץ.

זמן קצר לאחר מכן, כאשר שמע כי חסידים רבים מתארגנים להבריח את הגבול דרך העיר לבוב, על ידי זיוף דרכונים פולניים, נסע עם בני משפחתו ללבוב, שם השתכן לזמן קצר בבית ששכר אחיו ר’ דוד לייב שהגיע לעיר כמה חודשים קודם לכן. לאחר זמן מצא דירה חלופית בה התגורר עד שקיבל לידיו תעודות וכרטיסים עמם התעתד לצאת את ברית המועצות. בכך קיווה להשתחרר מעול השלטון הקומוניסטי.

ר’ בערק’ה התכונן ליציאה, אלא שהוא לא ידע כי השלטונות עקבו אחריו כל העת, וברגע שביקש לצאת את המדינה - נתפס ונכלא.

במאסר

מתחנת הרכבת של לבוב הובל ר’ בערק’ה למרתפי החקירות, שם נחקר ועונה בעינויים קשים. השלטונות ביקשו לדעת מי ארגן את בריחת המוני החסידים דרך הגבול הפולני, אלא שר’ בערק’ה לא פצה פיו כלל.

לאחר חקירות ועינויים שנמשכו זמן רב, נגזר עליו דין מוות! נס אירע לר’ בערק’ה, ולאחר זמן המירו את העונש החמור ב-‏18 שנות עבודת פרך בארץ גזירה. לאחר מכן הקלו שוב בעונש והפעם ל-‏10 שנות מאסר.

שחרורו

רעייתו פייגא החליטה להוציא את בעלה מהכלא. בדרך-לא-דרך הצליחה לשחד במקומות הנכונים, ולאחר שלוש שנות סבל יצא ר’ בערק’ה משערי הכלא. כמה גורמים בכלא שיתפו פעולה למען השחרור, בעוד שבאופן רשמי הוא לא שוחרר. משום כך לא היו בידיו תעודות מזהות כל שהן, והוא נחשב כאסיר נמלט.

לאחר שיצא את בית הסוהר, המשיך לגור בלבוב, בה כבר לא נותרו כמעט חסידים, מלבד שני אחיו ועוד מתי מספר. כעת היה עליו למצוא לעצמו עבודה בכדי להתפרנס, אולם מציאת עבודה לאסיר נמלט, ובוודאי מבלי לחלל את השבת, היתה משימה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרית.

אחת העבודות בה עבדו שומרי השבת הייתה מלאכת הצילום, שכן הצלם יכול היה להעמיד את מצלמתו בכל עת שחפץ. ר’ בערק’ה שכל עיסוקו היה בלימוד ותפילה, למד את אומנות הצילום, וקנה מצלמה מקצועית, חצובה עם שרוול שחור ומתקן לנוזלים לשריית הנגטיב.

הוא העמיד את הציוד החדש במרכז העיר, לא הרחק מהמשרדים הממשלתיים, שם היה מצלם את המבקשים להגיש טפסים כל שהם לגורמים ממשלתיים; לבקשות אלו היה צריך לצרף תמונת פספורט. מובן שהוא לא היה הצלם היחיד, שכן רבים עטו על המקצוע זה שהיה בו כדי להתפרנס בכבוד.

אך בשעה שכל מתחריו היו מופיעים בשעה מוקדמת כדי לתפוס מקום טוב ונוח, היה ר’ בערק’ה עוסק בתפילתו עד לאחר חצות היום, ורק אז היה מגיע לעבודה. אך פלא היה לראות כי מיד בהציבו את המצלמה, השתרך תור ארוך מול מקומו. תושבים רבים העדיפו דווקא אותו.

באותם ימים קשים בהם שהו שני בניו בארץ ישראל, בעוד הוא ורעייתו נותרו בברית המועצות, נולדה להם בת שנקראה על שם אמו חנה פרידה דבורה (כיום פרידמן בצפת). אחיה הגדולים ידעו שנולדה להם אחות, ויותר מכך לא שמעו עליה משך שנים רבות.