שמים
שמים הוא כינוי לרקיע השביעי המכסה על כדור הארץ. בלשון חז"ל השמים הם משל לקב"ה ולכן יראת ה' נקראת בלשון חז"ל יראת שמים.
כמו כן בלשון הכתוב וחז"ל מתואר מקומו של הקב"ה שמים, למרות שכמובן שהקב"ה אינו נמצא כלל בבחינת גבול של מקום מסויים, אלא הכוונה שהקב"ה מתגלה על ידי הבחינה שנקראת שמים (זעיר אנפין), ובדרך משל משמשים השמים משל למשפיע בעולם הזה, שכן הגשמים שהם קיום העולם יורדים מהשמים, וכן השמש והירח וכל צבאם תלויים בשמים.
בחסידות
על פי תורת הקבלה הכינוי שמים בפסוק רומז תמיד לבחינת זעיר אנפין שהיא בחינת המשפיע לעומת בחינת המקבל שהיא ספירת המלכות הנקראת בפסוק "ארץ".
כך למשל ידוע פירוש הקבלה על הפסוק "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", כי אבא יסד ברתא, כלומר על ידי בחינת החכמה הנקראת אבא יסד הקב"ה את הארץ שהיא ספירת המלכות, ואילו בחינת השמים שהיא זעיר אנפין מיוסדת ומכוננת תמיד על ידי ספירת הבינה, וכידוע שהמוחין היורדים לזעיר אנפין באים על ידי ספירת הבינה הנקראת אמא.
פירוש זה של הקבלה כי השמים הם משל לבחינת המשפיע דהיינו זעיר אנפין נרמז במסכת ברכות[1]: אמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה". אנו למדים מכך שהשמים שמשם יורד הגשם הנרמז לשפע מכונים שמים והארץ מכונה כלה.
כינוי המילה שמים מוסבר בפרק השני של מסכת חגיגה[2]: במתניתא תנא אש ומים מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע. בחסידות מוסבר כי אש מרמז על מידת הגבורה, המים מרמזים על מידת החסד, ואילו הזעיר אנפין כולל כידוע את כל ששת המידות.