קוצו של יוד
קוצו של יוד הוא מושג המוזכר רבות בספרי החסידות, ובו מבוארים הסברים עמוקים על הקו"ץ שמעל האות י', שהיא האות הראשונה מהשם הקדוש שם הוי"ה.
הכתר
| ערך מורחב – כתר |
לפעמים משמשת הקוצו של יוד כמשל לספירת הכתר. מכיון שהאות י משמשת כרמז לספירת החכמה, על כן מובן שקוצו של היוד, מרמז לדרגה גבוהה מהיוד, שהרי הקוץ של היוד היא מעל האות והיא שרשה. הספירה היחידה הגבוהה יותר בדרגה מהחכמה היא ספירת הכתר.
לפי פירוש זה הסיבה שהכתר אינו נרמז בשום אחת מהאותיות רק בקוצו של יוד היא מכיון שספירת הכתר היא למעלה מגילוי בעולמות, כמו שהכתר הוא על ראש האדם ואינו חלק ממנו.
הרבי מבאר בשם אביו המקובל רבי לוי יצחק כי גם הקוץ שעל היוד אינו רק רמז לכתר, ואינו משמש ככלי לספירת הכתר, בדומה לשאר הספירות.
קדמות השכל
לפעמים משמשת הקוץ שעל היוד כרמז לשורש השכל, המוזכר פעמים רבות בספרי החסידות בתואר "קדמות השכל". לפי ביאור זה הקוץ של היוד היא מורה על צמצום כח המחשבה השכלי אשר דווקא על ידי פעולה זו האדם מרכז את מחשבתו והדבר מסייע לו להבין דברים עמוקים.
הדבר מוזכר בדברי המגיד ממעזריטש בדבריו: האדם מחשב מחשבות תמיד, ומחשבתו מתפזרת בכל מיני מקומות, כי בכל דבר שהאדם רואה רואה אותו הוא מחשב בו, ואף בשעה שאינו רואה שום דבר, הוא מחשב במה שכבר ראה, או מחשב באיזה דבר אחר. ואם רוצה האדם לחשוב בדבר אחד ההכרחי לו, צריך הוא לצמצם מחשבתו בצימצום גדול שלא יחשוב מחשבה אחרת מלבד המחשבה הנצרכת לו, שאם לא כן תבולבל מחשבתו ולא יגמור את המחשבה ההכרחית לו. וענין זה שהוא מצמצם את שכלו נרמז בקוץ של י' העליון שהוא המצמצם את הי' שהיא מרמזת על המחשבה שלא תפנה אנה ואנה, ואז תיכף כאשר בא השכל ההוא מיד נתגלה לו קצת ההבנה בדבר שנתקשה בו בדרך כללות, ואז יש לו תענוג גדול ושמחה גדולה מאוד. מכיון שנתגלה לו עולם השכל הנקראת ספירת החכמה שהוא עולם נעלה מאוד (למרות שעדיין לא השיג לגמרי את ההבנה לאשורה, אשר ענין זה הוא ספירת הבינה.
המגיד ממשיל את הדבר בהמשך דבריו, לאדם שיושב בבית אפל וחושך מאוד, והאדם יודע שיש בבית הזה הרבה חפצים הצריכין לו, רק שאינו יכול להשיגם וליקח אותם שאינו יודע מקום המונחים שם, והוא מצטער תמיד על כך שאינו יכול ללקטם וללוקחם. וכאשר הביא אחד אור בבית האפל הזה, יש להאדם ההוא שמחה ותענוג גדול לאין קץ, אף שאינו נהנה ברגע אחת ההוא מן החפצים המבוקשים לו, מ"מ אין שיעור לתענוג ההוא שיש לו, מפני שיודע שיוכל אח"כ למלאות תאוותו ומבוקשתו. כן הוא בהנמשל הנזכר, כי מתחילה, כאשר מאירה בשכלו של האדם ההברקה שמשם יבין לאחר מכן את הסברא, אזי מתחיל הענין להיות מובן בשכלו, ואח"כ האדם מחשב בפרטיות לסדר הדברים וליישבן כל אחד ואחד על מקומו. והיא בחינתה של ]]סםירת הבינה]].[1]
