רי"ף
רבי יצחק בן יעקב אלפסי (ד'תשע"ג, 1013 - י' באייר ד'תתס"ג, 1103) היה ראשון הראשונים ומגדולי הפוסקים שהיו אי פעם לעם ישראל בכל הדורות.
תולדות חייו
רבינו יצחק בן רבי יעקב הכהן אלפסי נולד בחמאד שבאלז׳יר בשנת ד׳ תשע״ג (1013), מאוחר יותר הוא התיישב בעיר פאס שבמרוקו, מכאן גם כינויו אל — פאסי, על שם העיר פאס. בשנות שהותו בעיר זו הפכה פאס מגדלור לחיי תורה ותלמידים נהרו לשם מכל עבר, כדי לשתות בצמא את התורה שנבעה מ״בארו של יצחק״, הלוא הוא הרי״ף.
את פאס הוא נאלץ לעזוב, כאשר בעיקבות סיכסוכים שפרצו בין הנוצרים והמוסלמים ניצלו יסודות מפוקפקים את אי השקט והלשינו על הרי״ף בפני המלוכה. לא ידוע בדיוק איזה אופי נשאה ועל מה נסבה ההלשנה, אך ידוע, כי הרי״ף נאלץ להמלט מן המקום בשנת תתמ״ח, בשנת השבעים וחמש לחייו.
בבורחו מפאס הוא הגיע לקורדובה שבספרד, שם הוא עשה כחצי שנה ולאחר מכן הוא עבר לאלוסינה, בה התקיימה קהילה עתיקה וחשובה של יהודים. בעיר זו נתקבל הרי״ף מאוחר יותר כרב וראש ישיבה. כאן הוא גם סיים את חייו כשהוא נערץ על ידי כל היהודים, הקרובים והרחוקים.
בלא להתחשב עם זקנתו המופלגת, עסק הרי״ף גם באלוסינה בהפצת מעיינות התורה בקרב קהילות ישראל. בית דינו נהנה מסמכות תורנית כה גדולה, עד שנהגו להשוות אותו עם בית הדין הגדול שבירושלים, או עם בית הדין של יבנה.
מישיבתו של הרי״ף יצאה שורה ארוכה של רבנים, למדנים ומרביצי תורה, שעמדו בראש החיים בתפוצות. יספיק עם נזכיר את תלמידו רבי יוסף אבן מיגאש, אותו שיבח הרמב״ם בפומבי בשל עומק שיכלו וסברותיו הישרות.
הרי״ף נפטר בי״א אייר (דעה אחרת: ניסן) תתס״ג (1103) בגיל תשעים לחייו[1]
חיבוריו
רבינו ניסים ורבינו חננאל היו רבותיו של רבינו יצחק אלפסי (הרי״ף). כאן בישיבת קיירואן החל דורך כוכבו של הרי״ף, כוכב שהאיר עיני חכמים ביצירתו הגדולה שנקראה ״ספר ההלכות״.
"הלכה״ פירושה דין, המסקנה הסופית של המשא ומתן התורני, שבה נקבע סופית בצורה מחייב, כיצד על האיש היהודי לנהוג בענין זה או אחר. הלכות פירושן גם הליכות, היינו שההלכה מורה את הדרך לאיש ישראל ההולך בדרכי התורה בחיי היום יום.
במאות השנים שבאו נתחברו ספרים רבים שעשו את קביעת ההלכה למלאכה קלה יחסית. הופיעו יצירותיהם של הרמב״ם, הרא״ש וכו׳, ובמיוחד השולחן ערוך, שבהם הלומד מוצא את הכל מוכן, כאילו באמת ערכו שולחן לפניו. אלה הם חיבורים המכילים דינים בצורה מקוצרת ובשפה צחה, המובנת לכל. כהשלמה לכך באו מאות ואלפי ״שאלות ותשובות״ וספרי הלכה אחרים. כל אלה עזרו ליהודי למצוא את התשובות המדויקות לכל מיני שאלות, שעלו על הפרק בזמנים שונים ובנסיבות שונות.
כאמור, כל זה בא מאוחר יותר. אולם בימים ההם לפני תשע־מאות שנה בערך, לא היו היהודים עדיין ״מפונקים״ כל כך ולא היו מצויים בידיהם כל אותם ספרים מהם אפשר לשאוב הלכות מן המוכן. רק חכמים גדולים, בעלי מוחות אנליטיים ובעלי כשרונות בלתי רגילים, היו מסוגלים לצלול בים התלמוד ולדלות משם הלכה פסוקה.
אז בא רבינו יצחק אלפסי (שנקרא גם ״האלפס״), וחיבר את ״ספר ההלכות״ שלו. בכך הוא הניח יסודות איתנים לגשר עליו יכול הלומד לעבור את ים התלמוד.
כיצד הוא חיבר את הספר הזה ומה הוא המיבנה של היצירה? ״ספר ההלכות״ בנוי על התלמוד ושפתו היא שפת התלמוד. ואכן שיבץ האלפסי בסיפרו זה חלקים שלמים מהגמרא, כשהספר מקיף את כל הש״ס, ו'מטפל' בכל הדינים והמצוות הנוגעים לחיי יום יום, בזמן הזה. הכוונה של ״בזמן הזה״ היא, שהרי״ף כלל בספרו את כל הענינים שנוגעים לחיי היהודים, לאחר חורבן בית שני. כך כולל הספר את סדר מועד, המטפל בעניני שבת וחג, סדר נשים, המטפל בדיני טהרת המשפחה, סדר נזיקין, העוסק במשפט האזרחי היהודי, ו״ברכות״, הנוגעות לעניני תפילה, קריאת שמע וכו'. לעומת זאת לא הכניס הרי״ף בספרו את אותם חלקים מהתלמוד, הדנים במצוות שקיומן אפשרי רק בזמן הבית, כגון קורבנות וכו'.
יתר על כן, כיון שכל מטרת חיבורו היתה ביאור ההלכות, הכליל, איפוא, בסיפרו רק את אותם החלקים מהתלמוד, העשויים להוביל להסקת מסקנה הלכתית. על אלה הוא התבסס, דן בהם, סיכם אותם וקבע את ההלכה. אותם חלקים בגמרא שעניינם דרושים, פירושים שונים ואגדות, לא נכללו בספרו של הרי״ף, אלא אם כן ניתן מדרוש זה, או אגדה זו, ללמוד משהו מעשי בחיי היום יום, כגון התנהגות טובה, מעשה טוב או השרשת מידה טובה. ב״ספר ההלכות״ של הרי״ף באים גם דיברי הגאונים וחידושים שנתחדשו לאחר חתימת התלמוד. במקרים מסויימים הוא גם אוסף מאמרים, המופיעים בש״ס במקומות שונים ומרכזם במקום אחד. קורה גם שהוא ״מעביר״ סוגיות שלימות ממקום למקום וכל זה, כדי להשלים ענין בענין ולגבש את הנושא עד שתתברר ההלכה לאמיתה.
ספר הילכות הרי״ף, הכולל כעשרים וארבע מסכתות, נחשב ספר יסוד בספרות ההלכה. ולא לחינם הוא כונה בפי חכמים גדולים בשם ״התלמוד הקטן״. עד היום מתעמקים יהודים בלימוד הילכות הרי״ף, כדרך שלומדים סוגיות בגמרא.[1]
לצד הרמב"ם והרא"ש, הרי"ף הוא אחד משלושת נדבכי הפסיקה ההלכתית עליהם בנה ר' יוסף קארו את השולחן ערוך, המהווה את הבסיס ההלכתי של היהדות אשר לאורם הולכים היהודים מזה כ-400 שנה.
מפרשיו משיגיו ומגיניו
פירושים רבים נתחברו על ״ספר ההלכות״ והחיד״א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי) ציין שלושה עשר פירושים על הרי״ף, שכולם נתחברו על ידי גאוני עולם, הנחשבים גדולי ה״ראשונים״.
גדולי ישראל על הרי"ף
אין לשער איפוא, את חין ערכו של ספר גדול זה ואת גדולתו של מחברו. הבה נראה מה אומרים עליו גדולי הדורות הקודמים. הרמב"ם כתב: "ההלכות שעשה הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל הספיקו במקום כולם [כל כתבי הגאונים], לפי שהם כוללים כל תועליות הפסקים והמשפטים הנצרכים בזמננו זה כלומר זמן הגלות, וכבר בירר בהם כל השגיאות שנפלו בפסקי קודמיו, ולא הוקשו לנו בהם אלא הלכות מעטות לא יגיעו לעשר בשום פנים"[2].
ר"י הזקן בעל התוספות הגדול כתב: "ילאה אדם לחבר חיבור כמוהו זולתו, שהשכינה הייתה שרויה עליו"[3]
הרמב"ן מכנהו תדיר בכינוי: "רבינו הגדול" ונוטה לקבל את דעתו כמעט ללא עוררין.
הראב"ד כתב: "הנני סומך על הרב אפילו אומר על ימין שהוא שמאל".
אפילו בעל המאור שכתב חיבור השגות על הרי"ף כותב: ״איני צריך להרבות בגדולתו ובחכמתו כי היא גלויה לכל בעלי עינים כשמש בחצי השמים וכנפי צדקותיו בחבור הלכותיו פרושות על כל דורותיו ועל כל דורות הבאים אחריו כי לא געשה עוד ספר יפה כמוהו בתלמוד אחר חתימתו"[4].
ר׳ דוד בן זמרא (הררב״ז) כתב כי הלכה כהאלפס אפילו ננד הגאונים. נם משיניו נשאוהו והגדילוהו ואמרו כי לא נעשה חבור יפה כמוהו מזמן חתימת התלמוד.
אין פלא איפוא, כי בימי הראשונים התייחסו החכמים אל הרי״ף בכבוד גדול ובהערכה יוצאת מגדר הרגיל. הם בטאו את הערכתם בכך שכינוהו ״הגאון רבינו יצחק״ או, בקיצור, הגאון. פירוש הדבר שהם כאילו הוציאו אותו מתקופתו והעניקו לו תואר גאון, כפי שהיה לגאוני בבל בשעתם.