חיים אליעזר גורביץ

ר’ חיים אליעזר נולד לאביו ר’ מענדל-דוד גורביץ בשנת תרס”ב בקאליסק. אביו, ר’ מענדל דוד היה מיוחס לשל”ה הקדוש, והוא עצמו היה דמות בולטת בקרב החסידים.

גאון גדול בנגלה היה ר’ אליעזר, מכיריו מעידים כי הוא ידע את הש”ס על-פה לרוחב ולעומק. הוא היה מטובי התלמידים בליובאוויטש שבליובאוויטש. במשך שנים מספר שימש ר’ אליעזר כמשגיח בנגלה בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש דליובאוויטש על פי מינויו של מייסד ונשיא הישיבה כ”ק אדמו”ר הרש”ב ובנו מנהל הישיבה, כ”ק אדמו”ר הריי”צ.

דמותו התורנית והחסידית היתה לדוגמא ולמופת בקרב תלמידי הישיבה, וגם לאחר מכן, כשחצר הרבי גלתה לרוסטוב ועמה הישיבה, המשיך ר’ אליעזר לכהן כמשגיח בנגלה.

ביום ז’ בכסלו תשל”ג, נפטר ר' אליעזר והוא נקבר בהר הזיתים.

דמותו של ר' אליעזר

דמותו של ר’ אליעזר חרותה עד היום בקרב תלמידיו. תלמידו יואל מיכלין מספר כיצד היה מגיע לביתו ולומד עמו גמרא ותנ”ך. מלבד השיעור הרגיל הוא היה מחזק ומעודד להמשיך לשמור על המורשת גם כשהמצב מסביב קשה. “גם בשנים מאוחרות יותר הוא היה משוחח עמי ומחזק להמשיך לשמור בכל מחיר. הוא נתן לי את הדחיפה להיות יהודי כמו שצריך. הוא ישב ודיבר על ליבי לשמור על קיום המצוות. הוא בעצם נתן לי את היסוד בחיים”.

גם על חינוך בנו מסר את נפשו. במשך שלוש השנים הראשונות ללימודי החובה - עד שהגיע לגיל תשע - לא שלח את בנו שלום-בער לבית-הספר.

באחד הימים הגיעו פקידים אליו הביתה ואמרו לו שאם לא ישלח את הילד לבית הספר ככל הילדים ברוסיה הם יקחו אותו ממנו בכח ויעבירו אותו למוסד. מיני אז הלך שלום בער אל בית-הספר, אולם בשבתות וחגים נעדר בקביעות מהלימודים, בתרצו זאת בתירוצים שונים. כך נמשכו הדברים עד שמורה יהודיה גילתה את הסוד, ומאז נאלץ להגיע גם בשבתות לבית ספר. “אבא עודד אותי לעשות הכל כדי לא לכתוב בבית ספר; הוא הסביר לי כי הגם שאני לומד בשבת, אבל כשאני מסיים את הלימודים עלי לנהוג כבשבת רגילה”, מספר בנו.

חסידים מספרים כי ביתו היה פתוח בקביעות לאורחים, ובדירתו הצנועה התארחו באופן תדיר חסידים ותמימים; רעיתו נחמה דינה היא זו שאירחה את כולם בסבר פנים יפות, סידרה מקומות לינה והאכילה את כולם.

כמו בשמירה על חינוך כך גם בכשרות ושבת. למרות שהיו קשיים עצומים להשיג אוכל כשר, הוא הקפיד על כל החומרות. מעולם לא עבד בשבת ומשום כך עבר ממקום עבודה למשנהו; תקופה מסויימת עבד ככורך ספרים ובפעם אחרת בכימקלים ובשנים אחרות בטריקוטאז’.

בצבא הרוסי

בזמן מלחמת העולם השניה גוייס ר’ חיים אליעזר לצבא הרוסי ולמזלו נשלח לעיר אופא שבאוראל, שם הפקידו אותו לשמור על תחנת חשמל האזורית. ר’ אליעזר שהה שם במשך ארבע שנים, כמעט בכל תקופת המלחמה. “בארץ מתגוררים כיום יהודים - מספר ר’ שלום בער - שהכירו את אבא באותם ימים ששהה באופא. הם סיפרו לי שבכל שבת אבא הלך מתחנת החשמל עד בית הכנסת, מרחק הליכה של שלוש שעות כל צד. בהיותו שם ניהל בפועל את המנין ואף היה ניגש לפני העמוד. אגב, אבא היה בעל תפילה מופלא, קולו ערב וסילסוליו נעימים”.

לאחר המלחמה

בסוף מלחמת העולם חזר ר’ אליעזר לביתו במוסקווה, שם המשיך בהרבצת תורה לילדי ישראל מתוך מסירות נפש וסיכון עצמי. יש לזכור ששנים אלו בהם שלט סטאלין ימ”ש ברוסיה הסובייטית, היו שנים קשות ליהודי רוסיה. אלפים ורבבות נעצרו ונשלחו לארץ גזירה; חלקם אף הוצאו להורג. לימוד תורה לילדים היתה עבירה שבגינה נענשו בכל חומרת הדין, אך למרות זאת היו לו את תעצומות הנפש להמשיך וללמד תורה.

באותם ימים נפוצה השמועה על האפשרות לעזוב את רוסיה כנתינים פולניים, וכי רבים מאנ”ש ניצלו את הדרך הזאת ורכשו פספורטים פולנים מזוייפים והצליחו לעזוב את רוסיה. בנו של ר’ אליעזר הציע לאביו לנסות ולעזוב את רוסיה בדרך הזאת, אך הוא סירב לצאת בתעודות מזוייפות, גם רעייתו סירבה לצאת בדרך זאת מחשש שמא דבר הבריחה יתגלה ויבולע לבני משפחתה שנשארו ברוסיה.

ר’ חיים אליעזר החליט להישאר במוסקווה ולהמשיך בפעילותו. אך כאמור, רק שנתיים שהה בביתו, שנתיים בהם פעל במסירות נפש מרובה תחת מעקב, עד שנאסר בידי קלגסי הנ.ק.וו.ד. הארורים.

בכלא הרוסי

בתקופה שקדמה למעצר, הרגיש כי טבעת החנק הולכת ומתהדקת סביבו, והוא עזב את ביתו והתחבא בבית קרובי משפחתו. לאחר שחלפו כמה חודשים, הוא חזר הביתה והמשיך את שיגרת חייו - ואז נתפס בעת הולכו לבית הכנסת לתפילת שחרית.

בחודשים הבאים נחקר תוך עינויים קשים ביותר. מכיון שר’ חיים אליעזר לא אהב לדבר על התקופה הזאת, לא ידוע פרטים רבים על החקירות, מלבד מה שהתגלה כעבור יובל שנים, ממסמכי החקירות שנחשפו.

בסופו של דבר נגזרו עליו עשר שנות מאסר במחנה עבודה בסיביר.

תקופת השחרור

עם מותו של סטאלין קיבלו אסירים רבים שחרור וביניהם ר’ חיים אליעזר שכבר כמעט ומיצה את עונשו.

ר’ אליעזר כמעט וריצה את עונשו. לאחר יותר מתשע שנים שוחרר מהמחנה ובשנת תשט”ז חזר לביתו במוסקווה שבור ורצוץ.

לאחר שחרורו נאלץ בלית ברירה להפסיק ללמד תורה לילדים, אבל מאורחותיו בשמירת וקיום המצוות לא הפסיק. הוא המשיך ללכת בקביעות להתפלל בבית הכנסת, ולקיים פעילות יהודית שקטה. הוא השתתף בשיעורי תורה רבים, וכשהיו מתפלפלים קולו היה נשמע.

לפני חג הפסח שימש כמשגיח במאפיית מצות פרטית שהתקיימה במוסקווה. הוא הלך לשם מתוך אחריות, על אף שסבל שם מאד. עבדו שם פועלים שלא בדיוק היה אכפת להם מעניני הלכה וכשרות; הם קיבלו את משכורתם לפי מה כמות המצות שאפו, כך שהתגלעו ביניהם חילוקי דעות באופן תדיר. באותם ימים הוא היה עוזב את הבית בשש בבוקר וחוזר באחת בלילה עייף ורצוץ. בכל לילה היה שואל את עצמו בכאב-לב ‘מדוע בכלל נכנסתי לעניין הזה?’”

כנראה בעקבות אותה עגמת נפש מרובה, קיבל ר’ חיים אליעזר שבץ מוחי בלילה הראשון של ליל הסדר. הוא הכין את כל הסימנים על השולחן, לקח ספר ועיין בו, ותוך כדי עיון צנח לפתע. הוא היה אז בן שבעים שיתוק אחז בחצי הימני של גופו, אך למרבה המזל דיבורו לא נפגם.

המצב הבריאותי לא היה פשוט כלל. חודשים לאחר התקפת השבץ הוא חש שוב שלא בטוב והוא נלקח לבית הרפואה שם בדקו אותו הרופאים וקבעו שזה לפחות ששה חודשים שיש לו גידול ממאיר. הם היו בטוחים בדיאגנוזה הזאת בתשעים-ותשע אחוזים. הם היו רק צריכים לעשות לו צילום רנטגן כדי לאשש את המסקנות שלהם, אך מפאת שיתוקו מסוכן היה לעשות לו את הצילום שנדחה לזמן בלתי ידוע. הרופאים לא נתנו לו לחיות יותר מאשר שבועות ספורים.

כעבור חודש, כשמצבו השתפר במעט וניתן היה לערוך לו צילום התברר שאין לו כל גידול. מצבו אכן השתפר וכעבור זמן קצר שוחרר מבית הרפואה וחזר הביתה.

הנסיעה לארץ הקודש

בשנת תשל"ב אמר ר' אליעזר לבנו כי הגיע הזמן לעזוב את רוסיה. את אישור היציאה עצמו קיבלו בפורים אותה שנה, ו”יציאת מצרים” היתה בפועל ביום י”א ניסן תשל”ב.

בערב חג הפסח תשל”ב הגיע לארץ ושוכן במעון העולים שבכפר חב”ד. הקשיים היו רבים, השיתוק לא היה קל. תשעה חודשים לאחר בואו לארץ נפטר ר' אליעזר, ביום ז’ בכסלו תשל”ג, והוא נקבר בהר הזיתים”.