סוף מעשה במחשבה תחילה

סוף מעשה במחשבה תחילה הינו ביטוי המוכר לרובנו מתוך הפיוט לכה דודי, הנאמר בתפילת קבלת שבת בליל שבת. הפיוט נתחבר על ידי הרב המקובל שלמה אלקב"ץ מצפת, בזמן הרמ"ק והאריז"ל.

מתוך הבית השני בפיוט:

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה

מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה

סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה


מקור הביטויעריכה

נראה שמקור הביטוי בתרגום ספר הכוזרי[1], כחלק מהוכחת ה"חבר" (למלך כוזר)[2] שהמסורת אמת גם במקומות בהם נראים דברי חז"ל במבט ראשון תמוהים. במאות השנים הבאות השתמשו בביטוי כמה ממפרשי התורה (הרקאנטי בפירושו לויקרא כ"ה, המבי"ט בשער היסודות פרק מ"ג, ועוד), ועד שהתפרסם בכל ישראל ע"י הפיוט הנ"ל של הרב שלמה אלקבץ.

הפירוש הפשוטעריכה

כחלק מהפיוט המדבר בכללות על מעלת ותפארת השבת, משפט זה מבאר שלמרות שהשבת הינה ה"דבר" האחרון שאלוקים ברא, ביום השביעי למעשה בראשית, אבל בדרגה היא "תחילה" דהיינו נעלה מכל הבריאות והימים שלפני כן.

דווקא לכן היא הגיעה בסוף הבריאה, כמנוחה לאחר ששת ימי עבודה, במדרש מובא משל לפשט זה: משל למלך שעמל, בנה, הכין, וערך, חופת חתונה לבנו, ורק לאחר שהכל היה מוכן, חסר היה רק הכלה, אך ברור שהכלה זה עיקר החתונה.

בחסידותעריכה

אחד מרעיונות החסידות החוזרים על עצמם באין ספור מאמרי חסידות, היא אשר לכל דבר תחתון וגשמי יש הסתכלות אחרת ומיוחדת - כל נברא באשר הוא מושרש במחשבתו של הקב"ה, ומשם שואב את קיומו והתהוותו.

ישנם שלושה שלבים בביצוע כל דבר, מחשבה דיבור ומעשה המחשבה הינה שלב יותר דק ורוחני הקשור עם נפש האדם, הדיבור הינו משהו חיצוני אך עדיין קשור למחשבה, והמעשה הוא חיצוני לחלוטין ואינו מוכרח להיות קשור לנפש.

ככל שהעשיה הוא יותר תחתון ויותר גשמי או אפילו שלילי, - "סוף מעשה", שורשו הוא הרבה יותר נעלה - "במחשבה תחילה".

דוגמא לדבר ניתנת מכותל אבנים גבוה שנפל והתפרק, האבנים אשר היו למעלה יפלו במרחק מהכותל ואילו האבנים התחתונות יפלו קרוב לכותל, כי "כל הגבוה גבוה נופל למטה למטה".

משפט זה משמש גם כביטוי לאדם העושה מעשים ללא מחשבה קודמת, ולכן עושה גם מעשים אשר אחר כך מתחרט עליהם.

הערות שוליים

  1. ע"י ר' יהודה אבן תיבון בשנת ד'תתק"ז. הספר עצמו נכתב בערבית-יהודית (כנראה בשנת ד'תתצ"ט), ועבודת התרגום לקחה לר' יהודה אבן תיבון מספר שנים.
  2. במאמר שלישי אות עג.