נעשה ונשמע

נעשה ואחר כך נשמע
כשאחד מבני ישראל חי שלא על פי ציווי הבורא לבני ישראל – מובן כשאינו חש עצמו בטוב (אף שאינו יודע וטועה בהסיבה האמיתית). ולכן לכל לראש – צריך לתקן הנזכר לעיל. והובטח כל אחד ואחד – יגעת ומצאת. ובכל זה צריך להיות הקדמת נעשה ( – בפועל ממש) לנשמע (הבנה על ידי חקירה ודרישה וכו'), ובפרט שכשאדם רעב (למזונו הגשמי או הרוחני) אינו מסוגל להעמיק ולשקלא-וטריא שכליים וכיוצא בזה – מה שאין כן לאחרי שישביע רעבונו. ולכן תדחה פתרון השכלי דהשאלות ביהדות וכו' – עד שתתבסס בקיום בפועל ממש.
אגרות קודש חלק כ"ז אגרת י'תקיא

הביטוי נעשה ונשמע שאמרו בני ישראל לפני מתן תורה מבטא קבלת עול מוחלטת לה' באמונה שלמה ("נעשה"), זאת לצד חשיבות ההבנה והרגש בתורה ובמצוות ("נשמע").

הקדמת נעשה לנשמע בה' סיון היתה הכנה חשובה ועיקרית לקבלת התורה בו' סיון.

במקורות

בפרשת יתרו המתארת את מתן תורה, מצוטטים בני ישראל כאומרים "נעשה" בלבד:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'. וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה

— ספר שמות, פרק י"ט, פסוקים ז'-ח'

הצירוף "נעשה ונשמע" מובא בהמשך, בפרשת משפטים לאחר שמשה רבינו קרא באזני בני ישראל את התורה מפרשת בראשית עד פרשת מתן תורה:

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

— ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ז'

הכרזתם של ישראל "נעשה ונשמע" פעלה עניינים נעלים ביותר כפי שמתואר בגמרא:

דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע

— שבת פח, א.

אותם כתרים ניטלו מעם ישראל זמנית בעקבות חטא העגל ובביאת המשיח יוחזרו כתרים אלו לישראל.

גישה זו של הקדמת "נעשה" ל"נשמע" מיוחסת למלאכים:

בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?

— שבת פח, א.

בתורת החסידות

הרבי ביאר את חשיבות הנושא של ה"נשמע" במתן תורה. שקבלת עול שלמה היא לכאורה ההכרזה "נעשה" בלבד. יהודי אומר לקב"ה, כל מה שתצווה עליי - אעשה. כפי שהתורה מספרת קודם לכן: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו, כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". מדוע אם כן באה בהמשך התוספת: "נעשה ונשמע"?

יתרה מזו: התוספת "ונשמע" גורעת לכאורה מקבלת העול הבאה לידי ביטוי בהכרזה "נעשה". אמנם הם מצהירים שה"נעשה" קודם ל"נשמע", אבל בכל-זאת הם דורשים להבין. והלוא קבלת-עול שלמה פירושה, שיהודי מקיים את המצוות לא בגלל הכרתו השכלית אלא מכיוון שזה רצון ה'.

אמנם יהודי חייב לא רק לקיים את התורה ("נעשה"), אלא גם ללמוד אותה ולהבינה בשכלו ("ונשמע"), אבל גם זה עצמו בא מתוך קבלת-עול. כשם שציווה הקב"ה לקיים מצוות מעשיות, כך ציווה מצוות הקשורות בלימוד ובהבנה. נמצא אפוא, שגם לימוד התורה אינו אלא פרט בתוך ה"נעשה".

כשמתבוננים במאמרי חז"ל מתברר, שההכרזה "ונשמע" לא זו בלבד שלא גרעה מה"נעשה", אלא היא-עצמה עניין נעלה ביותר. חז"ל אומרים, שכאשר הכריזו בני-ישראל "נעשה ונשמע", באו מלאכי-השרת וקשרו לכל יהודי שני כתרים – אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". מכאן אנו למדים, שה"ונשמע" הוא עניין גדול לעצמו.

יש כאן יסוד עמוק במידת התמסרותו של יהודי לקב"ה. יכול אדם לקבל עליו עול תורה ומצוות ולקיים בפועל את כל ציוויי ה', אבל עולמו הפנימי נשאר מחוץ לעבודת ה'. אמנם בפועל הוא מקיים את כל התורה כולה, אבל שכלו ורגשותיו אינם מזדהים הזדהות שלמה עם רצון ה'. זו אינה עבודת ה' שלמה.

יהודי נדרש לעבוד את ה' לא רק ב"נעשה" אלא גם ב"נשמע". עליו להבין בשכלו ולהרגיש בליבו את הטוב והיוקר והנחיצות של התורה והמצוות. ויתרה מזו: עליו להחדיר הכרה זו גם לנפשו הבהמית ולגופו הגשמי, עד שגם יצר-הרע שבו יגיע לאהבת ה' – "בכל לבבך, בשני יצריך".

לכן לאחר שהצהירו בני-ישראל שהם מקבלים עליהם בשלמות את עולו של הקב"ה – "נעשה", באו לשלב עליון יותר – "נעשה ונשמע". בכך הצהירו, שלא יסתפקו בעצם הקיום של התורה ומצוותיה, אלא יגיעו למדרגה עליונה יותר, שגם בהכרתם השכלית יבינו ויכירו במעלת התורה ומצוותיה. על כך קשרו להם מלאכי השרת שני כתרים, שכן ה"ונשמע" הוא שלב עליון יותר בקבלת-העול ובהתמסרות לרצון ה', המקיפה לא רק את כוחות העשייה של האדם אלא גם את עולמו הפנימי, שכלו ורגשותיו.

קישורים חיצוניים

• תחילה "נעשה" ואחר-כך "נשמע" באתר צעירי חב"ד
• לקט מכתבי הרבי על 'נעשה ונשמע' (אנגלית)