מלאכת קוצר
מלאכת קוצר היא אחת מל"ט מלאכות שבת ומהותה קצירת דבר ממקום גידולו וחיותו.
רדיית דבשעריכה
נחלקו רבי אליעזר וחכמים במשנה האם אדם הרודה דבש מכוורת חייב חטאת. הסברא הפשוטה היא שאינו חייב חטאת שכן הכוורת אינה דבר המחובר לקרקע אבל רבי אליעזר סובר בכמה מקומות בש"ס (גם לענין שמיטה וכיוצא בזה) שכוורת נחשבת כקרקע לכל דבר ולכן סובר שהרודה דבש מכוורת חייב חטאת.
רבינו שמשון בפירושו על המשניות[1] מחדש בשם הברייתא שאם הכוורת מחוברת בטיט לקרקע חייב חטאת. אך הפוסקים לא הזכירו דין זה בהלכות שבת. הצמח צדק[2] מסביר שלא ייתכן לומר כן, כי ממה נפשך אם הכוורת חשיבה מקום גדולה של הכוורת, אם כן אף אם אינה מחוברת לקרקע היה חיב חטאת לדעת חכמים, וכמו שמצינו בגמרא[3] שהתולש פטריות מדלי שהוא גדל עליהם חייב חטאת למרות שהדלי אינו מחובר לקרקע, וכלשון הגמרא "אמר אביי האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. והגמרא מקשה שם "מתיב רב אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור"? ומתרצת "התם לאו היינו רביתיה הכא היינו רביתיה" כלומר שזה דרך גידולו של צומח זה וממילא התולשו חשיב תולש דבר מגידולו.
ומכיון שכן, נמצא שאם הכוורת שאינה מחוברת לקרקע הייתה מקור גידולו של הדבש אין חילוק אם היא מחוברת לקרקע בטיט או לא, והסיבה שמותר לרדות ממנה דבש היא מפני שהדבש אינו גדל על ידי הכוורת אלא על ידי הדבורים.
ומכל מקום אם הכוורת מחוברת בקרקע ממש (כלומר שהדבורים אספו דבש על גבי ירק המחובר לקרקע) אזי יש ברדיית הדבש משום תולש (דרבנן)[4] משום שנראה כעוקר דבר מגידולו[5].
ומכל מקום הצמח צדק מאריך שם לדון כי ייתכן שיש ברדיית החלות משום איסור מוקצה משום שהחלות נצרכות ריסוק שכרוכה באיסור מלאכת טוחן.
בחסידותעריכה
מלאכת קוצר בחסידות מורה על הבירורים שמתבררים מדי יום ביומו על ידי המלאכים דבריאה שחומרם מנוגה דבריאה וצורתם מי' ספירות דקדושה ועל די רוב תשוקתם להתכלל באצילות הם מתבררים ומתכללים בשם ב"ן לגודל השלהבת כניצוצות הבטלים ומתכללים בשלהבת, וזה בחינת חציר העולה לפי בהמה ועל ידי זה מתחזקת הקרקע להוציא ולהצמיח מחדש - בקצירה הגשמית דהיינו שמתבררים בירורים חדשים מז' מלכים[6].