מילון חסידי:א חסידישע גניבה

אַ חסידישע גניבה (=גניבה חסידית) הינה העתקת כתבי חסידות ללא נטילת רשות מבעליהם. ישנם כמה סיפורים מרבותינו נשיאנו שהעתיקו דברי חסידות מרבותיהם, וכן מחסידים שהעתיקו מרבותינו נשיאנו.

רקע

קריאת והעתקת דברי תורה וספרי קודש ללא רשות הוא נושא שנידון בגמרא, בראשונים ובאחרונים, ויש כמה צדדים ואופנים מסויימים להתיר את הדבר מאיסור גניבה.

התייחסות לנושא ניתן למצוא בדברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך בקשר לעם הארץ שמצא ספרים או הופקדו אצלו, שאסור לו ללמוד ולהעתיק מהם, "אבל אם הופקדו ספרים אצל תלמיד חכם יש מתירים ללמוד ולהעתיק מהם אם אין לו כיוצא בהם לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד תלמיד חכם וילמוד ויעתיק מהם ועל דעת כן הפקידו אצלו מן הסתם. אבל אם ידוע שהוא מקפיד על זה אסור".

על הפסוק במשלי "לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב" דרשו חז"ל שבדברי תורה הכתוב מדבר "המתגנב אחר חברו והלך לשנות בדברי תורה, אף על פי שנקרא גנב, הרי זה זכה לעצמו. עליו הוא אומר, לא יבוזו גנב כי יגנוב, לסוף (נמצא) מתמנה על הצבור".

אצל רבותינו נשיאנו ידועים כמה וכמה סיפורים שהעתיקו דברי חסידות מרבותיהם. הרבי ביאר מדוע הוצרך להיות סדר כזה של העתקה שלא ברשות, משום שענינים נעלים צריכים לבוא בדרך של מרמה דוקא.

"מבואר טעם הדבר שברכות יצחק ליעקב הוצרכו להיות במרמה דוקא (בחכמת תורתו, אבל באופן שקרוי "מרמה"), כמ"ש "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" – לפי שנפילת ניצוצות הקדושה למטה על ידי חטא עץ הדעת היתה במרמה, כמו שכתוב "והנחש היה ערום גו'", ולכן גם סדר העלאתם על ידי יעקב (שהוא מעין אדם הראשון) שלוקח הברכות מעשו, צריך להיות במרמה דוקא, כמו שכתוב "עם עקש תתפתל".

שכאשר צריכים ליקח ענין כזה וממקום כזה שהוא למעלה משכל, בחירה ורצון הנותן, צריך להיות גם אצל המקבל כלי המתאים – לא שכל, טעם ודעת, אלא תנועת המסירת נפש, להעמיד את עצמו בסכנה .. דבר זה דורש מסירת נפש, ומתקבל רק על ידי מסירת נפש דוקא, ולא חשבון על פי טעם ודעת.

ועל פי זה מובן גם בנוגע לתורה בכלל, ובפרט לפנימיות התורה, כבנדון דידן בנוגע להעתקת הכתבים – שישנו אופן נעלה יותר שמגיעים אליו באופן של מרמה דקדושה, שלא בידיעת הנותן ובתנועה של מסירות נפש מצד המקבל (להסתכן מקבלת קפידא מהרבי כו')".

הרבי חזר פעם בשיחה על נקודה ממאמר של אדמו"ר הרש"ב שנכתב בגוף יד קדשו, ושם כתב "אין צריך להעתיק". בכל זאת לא נמנע הרבי לומר את נקודת המאמר והסביר שהיות שהגיע מאמר זה לידי, והרי ידועה תורת הבעש"ט שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, בוודאי שהכוונה בזה שאעתיק ואפרסם זאת, אלא שהפירסום עצמו צריך להיות תוך הדגשה שעניין זה "אין צריך להעתיק". ולכן, ביקש הרבי, שכאשר ירשמו את הדברים יציינו שעניין זה "אין צריך להעתיק" כדי לצאת מכל עניין של אחריות.

הרבי ציין שמצאנו דוגמא לדבר בהנהגתם של גדולי ישראל: ידוע שהרח"ו ציווה לגנוז את כתבי האריז"ל, ואף על פי כן גילו ופירסמו גדולי ישראל את כתבי האריז"ל, ועל ידי הלימוד הכתבים אלו מזרזים את ביאת משיח צדקנו.

כמו כן מציין לסיפור עם אדמו"ר הצמח צדק שכתביו נשרפו באחת השריפות, ואמר שחבל שלא גנבו והעתיקו את כל ה"ביכלאך" כי אז גם הוא עצמו היה נהנה מזה.

הלימוד מכך בדורנו, אמר הרבי, שאין כוונת הדברים שצריך לגנוב ביכלאך חסידות, כי מדפיסים את כל העניינים, והלוואי שהיו לומדים את כל ספרי החסידות שכבר נדפסו.

בשיחת שבת פרשת במדבר תשכ"ט, דיבר הרבי בחריפות על בחור מסוים שבמקום לנצל את הזמן להתייגע בלימוד התורה נגלה וחסידות, עסק בגניבת מאמרים ועל ידי תחבולות שונות ניסה לראות ולשמוע מהנעשה בחדרו של הרבי, "שזוהי העזה שאין כמוה, היפך השולחן ערוך והיפך דרכי החסידים!". הרבי התבטא שהעניינים של "מים גנובים ימתקו" נאמרו על עובדי ה' בדרגות גבוהות, שכבר למדו ויישמו את כל המאמרים שהיו אצלם. והוסיף, שמגניבה יכולה להיות יניקה ליצר הרע, שגניבה זו עלולה להביא גם גניבה אחרת.

סיפורים מרבותינו נשיאנו

אודות אדמו"ר הזקן מסופר שכאשר ר' אברהם המלאך למד עמו נסתר דתורה, היה מסבב את מחוגי השעון אחורנית, כדי שהמלאך ילמד עמו משך זמן ארוך יותר, באמרו – על משך זמן זה – "מים גנובים ימתקו".

מנהג היה לו לאדמו"ר האמצעי להעתיק את כתבי אביו אדמו"ר הזקן ללא רשות. והנה ברבות הימים פרצה שריפה אשר כילתה את כתבי היד של רבינו הזקן, כשנודע לו שבידי בנו נמצאים העתקות מכתבי היד קראו ויבקש ממנו שיראה לו הכתבים שנמצאים ברשותו, בין הדברים שאל: "והיכן הוא "בוך" [ספר] פלוני"? השיב אדמו"ר האמצעי: "יראתי מלנגוע בו כי היה כתוב עליו אזהרות, חרמות ועונשים למי שיביט בו". אמר לו אביו "שמיץ וואלסט חאפן, אבער וואלסט דאך וויסן וואס דארטן שטייט" ["מלקות תקבל, אך תדע מה כתוב שם"].

בשנת תקס"ז, כשלוש שנים לאחר נישואיו של אדמו"ר הצמח צדק עם הרבנית חיה מושקא פעם הסבא, אדמו"ר הזקן ביקש שהיא תביא (תגנוב) מבעלה את כתביו והיא עשתה זאת בלי בקשת רשות (בסתר). בין הכתבים שהביאה היה מאמר "שורש מצוות התפילה". אדמו"ר הזקן היה מרוצה, ואף ברך שהחיינו. כשהדבר נודע לצמח צדק הוא רצה לגרש את אשתו. ובמשך זמן היה פלפול ארוך עם אדמו"ר הזקן אם בשביל כך צריך לגרש את האשה או לא, ובסוף אדמו"ר הזקן הבטיח ללמוד עמו פעמיים בשבוע נגלה, ושלוש פעמים בשבוע יחזור לפניו מאמרים שאמר בעבר וביאורי תורות שקיבל מרבותיו וכך פייסו.

באחת השריפות שאירעו בליובאוויטש נשרפו כמה "ביכלאך" חסידות של הצמח צדק, וכאשר שאל הצמח צדק ובירר האם מישהו גנב אולי ביכלאך אלו כדי להעתיקם, נתברר שחלק מהביכלאך אמנם נגנבו מקודם לכן ונעתקו, אבל חלק מהביכלאך לא נעצרו. נענה הצמח צדק ואמר: חבל שלא גנבו והעתיקו את כל הביכלאך, כי אז היה גם הוא (הצמח צדק עצמו) נהנה מזה.

מסופר על אדמו"ר הרש"ב ורעייתו, הרבנית שטערנא שרה שהעתיקו מכתבי אדמו"ר מהר"ש. בהיות אדמו"ר מהר"ש מסודר ביותר, וידעו בדיוק סדר יומו, כולל גם הזמנים שהיה נוסע לטייל – היו מתגנבים, בעת שהיה יוצא לטייל (לאחרי שהיו מעמידים שומר להודיע בעוד מועד על שובו), ומעתיקים כתבי דא"ח. באופן כזה העתיקו ריבוי כתבים. א' המעתיקים היתה כאמור הרבנית הצדקנית הרבנית שטערנא שרה. ההעתקות אלו היו מונחות אצל אדמו"ר הריי"צ בתיק אחד, עם ההנחות של אדמו"ר הרש"ב.

אדמו"ר הריי"צ סיפר, שבאופן כזה התנהג אף הוא עם אביו אדמו"ר הרש"ב. פעם תפס אותו אביו שמעתיק כתבים, ואמר לו: גם אצלי בבית אינני כבר בעל-הבית?! מדברים אלה קיבל אדמו"ר הריי"צ שבירת-לב חזקה, וביקש תיקון על זה. לאחרי זמן נתן לו אביו אדמו"ר הרש"ב רשיון, גישה להכתבים, ובנסעו, היה משאיר לו את מפתחות הארונות.

המשך תער"ב

ערך מורחב – בשעה שהקדימו תער"ב

המשך בשעה שהקדימו תער"ב יצא לאור לראשונה בשלושה חלקים לקראת יו"ד שבט תשל"ז. קדמה לכך ההתוועדות שערך הרבי בכ' כסלו תשל"ז, בה סיפר כי פעם עמד אדמו"ר הריי"צ לפני נסיעה (לארה"ק ולארצות הברית, מקיץ תרפ"ט עד קיץ תר"צ), והיה עליו להפקיד את כתב היד של אדמו"ר הרש"ב של המשך תער"ב בידי אדם נאמן, והפקיד אותו בידיו. הרבי סיפר שכשכתבי היד הופקדו בידיו עלה מייד במחשבתו לצלם את הכתב יד על מנת שישאר ברשותו גם לאחר שהרבי הריי"צ ייקח ממנו בחזרה את כתב היד, והבהיר שכן למרות שהרבי הריי"צ לא נתן לו היתר לצלם את כתב היד ומעולם לא עשה זאת, הרי שלמרות זאת כשם שישנה הלכה בשולחן ערוך שתלמיד חכם שהופקדו אצלו ספרים ראשי לעיין וללמוד בהם, שהרי בוודאי ידע המפקיד שהתלמיד חכם לא יוכל לעמוד בכך וילמד בספרים, כך גם במקרה זה היות ומההכרות העמוקה שהייתה לרבי הריי"צ איתו ידע בוודאות שאם יופקד בידי הרבי כתב יד שלא פורסם בוודאי יעתיק אותו ולמרות זאת הפקיד את כתב היד בידיו – הרי שלמפרע התברר שהייתה לכך הסכמה של הרבי הריי"צ.

הרבי המשיך וסיפר שבמשך הזמן שהיה הצילום ברשותו חשב על כך שהאשמה בכך ש'המשך' זה אינו מודפס היא באשמתו, והיות שכך הרי שבו תלוייה האחריות לכך שלא מקוים מאמר המשיח כי כשתופץ תורת החסידות יבוא משיח, אך מצד שני גם ירא מלפרסם את ההמשך, ולכן עיכב את פרסומו, עד שעלה בדעתו רעיון לשתף את כל החסידים באחריות לפרסום ההמשך, על ידי כך שכל אחד שחפץ בכך יוכל לתת דולר (ובמדינות אחרות – כמות של מטבע מקומי השווה לדולר) עבור עצמו ועבור כל אחד מבני ביתו. בהזדמנות זו אמר הרבי כי בעקבות חשש זה לא יופעו לכל אורך הספר הקדשות ואף לא שמות המגיהים והעורכים של הספר.

סיפורים מחסידים

מסופר שכאשר החל הרבי לסדר את הכרטיסיות של 'היום יום חלק שני' לשנים תש"ד-תש"ה, בעיצומה של העבודה התגנב אחד החסידים והעלים את הכרטיסיות כ'גניבה חסידית'. כשהבחין בכך הרבי, החליט להפסיק את העבודה. מאוחר יותר כאשר הדפיסו שוב את לוח היום יום בצורה מחודשת, הבין אותו חסיד את הטעות שעשה ודאג להשיב את הכרטיסיות באמצעות צד שלישי.

"אברהם פאריז איז געווען א חסיד'ישער איד" [היה יהודי חסידי] העיד עליו הרבי בהתוועדות ש"פ במדבר תשכ"ט (בתוך שנת האבלות על ר' אברהם) בקשר ל'חסידישע גניבה' שלו, בשנת תרנ"ח, כשלקח והעתיק את כתבי החסידות שכתב אדמו"ר הרש"ב לעצמו. "ער האט געלערנט חסידות, און ער איז געווען א אמת'ער חסיד'שער תמים, און דער רבי נ"ע האט אויף איהם געזאגט "אז תבוא עליו ברכה, און הלוואי וואלטן אויך אנדערע גנב'ענען"…" [הוא למד חסידות והוא היה תמים-חסידי אמיתי, והרבי נ"ע אמר עליו "תבוא עליו ברכה והלוואי שגם אחרים היו גונבים"…].

ראו גם

• אפיקומן#גניבת האפיקומן
• רשימות אדמו"ר שליט"א