נהמא דכיסופא: הבדלים בין גרסאות בדף

"'''נהמא דכיסופא'''"{{הערה|ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו, ז, ריש ע"ד. ובכ"מ.</ref>, פירושו 'לחם בושה', כמו אדם עני שמקבל לחם ללא שמתייגע, ובטבע האדם שמתענג דוקא כמקבל דבר על ידי שעמל ויגע בשביל זה, ולכן מ"לחם בושה" (שקבל ללא שום עבודה) אין האדם יכול להתענג ולהתפאר מזה.

אמרו רז"ל כל אדם לעמל נברא, שנאמר "כי אדם לעמל יולד"{{הערה|איוב ה, ז. וראה סנה' צט, ב. ד"ה אדם לעמל, תרפ"ט [סה"מ תרפ"ט ע' 218 ואילך].</ref>.  

הרי מכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, ו"[[טבע הטוב להטיב|טבע הטוב להיטיב]]"{{הערה|ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 הערה ד"ה מספרי. וש"נ.</ref> ורוצה הקב"ה ליתן לבני ישראל תכלית שלימות הטוב, אם כן הרי הוא יכול ליתן לבני ישראל כל הענינים גם בלי שום עבודה ויגיעה, באופן שיהיו ניזונים מחסדו הגדול של הקב"ה{{הערה|ראה פסחים קיח, א.</ref>.

הרבי מסביר{{הערה|שיחת י"א ניסן, ה'תשל"ב התוועדויות ע' 57. וראה גם לקו"ש חט"ו ע' 94 ואילך.</ref> כי אם הקב"ה היה נותן ליהודי תהיה באופן שאין שום השתתפות והשתדלות מצדו של היהודי, יהיה לו אמנם את הטוב במילואו, אבל הוא לא היה יכול ליהנות מזה, מכיון שהיה מקבל זאת בתור "נהמא דכסופא".

כמו שרואים בטבע האדם, שבשעה שמקבל דבר ללא השתדלות מצדו (אפילו לא באופן שעשה לו איזשהו נחת שירצה לתת לו מתנה בשביל זה"{{הערה|ראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב"מ טז, א. ב"ב קנו, א.</ref>) – הרי זה ענין שנקרא "נהמא דכסופא", ואדם אינו רוצה להנות ממה שמקבל באופן כזה.

עד כדי כך שאדם מחשיב ומעדיף רק קב אחד של עצמו  "קב שלו", ש"עמל בהן", יותר מתשעה קבים שמקבל ממישהו אחר, הוא מוכן לוותר על "תשעה קבים", אם הם של חבירו העיקר שיהיה לו אפילו קב אחד, אבל "קב שלו", ש"עמל בהן"{{הערה|ב"מ לח, א. ובפרש"י שם.</ref>.

תכלית ושלימות הטוב הוא שהאדם יגיע לא רק לשלימות הכי אפשרית שבגדר הנבראים אלא שיעלה לדרגת דומה לבוראו{{הערה|ולהעיר מב"ר פצ"ח, ג: מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות.</ref> ולכן רצה הקב"ה שהאדם ישיג את עניניו לא מן המוכן, כי אם על ידי עשיה ועבודה, בכדי שיהיה [לא רק בשלימותו של "מקבל", שלימות של נברא, אלא גם] "משפיע" (מהווה), דומה לבורא. (ועד שעי"ז ייעשה "שותף{{הערה|כלשון חז"ל שבת קיט, ב: כל המתפלל כו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במע"ב. וראה או"ת להה"מ בראשית ד"ה כל האומר ויכולו.

אעפ"י שבגמ' שבת שם איתא שנעשה שותף ע"י אמירה בלבד (ולא ע"י עמל ויגיעה) – הרי אמרו שם כאילו נעשה, משא"כ ע"י יגיעה ועמל י"ל שנעשה שותף ממש. וכאילו – אפשרי גם ע"י אמירה לבד שהרי גם במע"ב לא בעמל בראם הקב"ה כ"א בעשרה מאמרות (אלא שדיבור הקב"ה חשיב מעשה) [וראה אוה"ת בראשית כרך ג' ע' 1012 סעיף ג' ואילך דמפרש מהי ואיך היא שותפות זו, ומש"כ שם "נעשה שותף להקב"ה ממש" – ממש קאי על הקב"ה ולא שותף ממש].</ref> להקב"ה במעשה בראשית", בכל הבריאה).

וזהו עצמו הטעם לטבע הנ"ל – מה שאין האדם מתענג כשמקבל מתנת חנם. ואדרבא מתבייש בזה, "נהמא דכסופא" – כי תפקידו ושלימותו הוא שיהי' לא "מקבל" כ"א דומה "לבורא"{{הערה|משיחת י"א ניסן תשל"ב. מכ' כללי י"א ניסן תשל"ב (הוספה לאחר זמן).</ref>).