אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 15: | שורה 15: | ||
הרב כהן החל ללמוד עם הרב וכטר את [[שער היחוד והאמונה]] שבספר ה[[תניא]], ולאחר מכן בהמשך [[תרס"ו]] לאדמו"ר [[הרש"ב]]. הרב וועכטר הסכים ללמוד את [[תורת החסידות]] בביאורם ופירושם של [[אדמו"ר הזקן]] ועד ל[[אדמו"ר הרש"ב]], היות ש[[אדמו"ר הריי"צ]] ו[[הרבי]] נחשבים בקרב חלק מחסידי סאטמר כלא אנטי-[[ציונות|ציוניים]] מספיק. | הרב כהן החל ללמוד עם הרב וכטר את [[שער היחוד והאמונה]] שבספר ה[[תניא]], ולאחר מכן בהמשך [[תרס"ו]] לאדמו"ר [[הרש"ב]]. הרב וועכטר הסכים ללמוד את [[תורת החסידות]] בביאורם ופירושם של [[אדמו"ר הזקן]] ועד ל[[אדמו"ר הרש"ב]], היות ש[[אדמו"ר הריי"צ]] ו[[הרבי]] נחשבים בקרב חלק מחסידי סאטמר כלא אנטי-[[ציונות|ציוניים]] מספיק. | ||
ר' יואל הציע לו ללמוד את מאמרי [[המשך תער"ב]] ואת [[ליקוטי ביאורים בספר התניא]] מאת הרב [[יהושע קארף]]. הרב וועכטר נאות לכך, שכן הרב קארף היה נחשב | ר' יואל הציע לו ללמוד את מאמרי [[המשך תער"ב]] ואת [[ליקוטי ביאורים בספר התניא]] מאת הרב [[יהושע קארף]]. הרב וועכטר נאות לכך, שכן הרב קארף היה נחשב לחסיד מהדורות הקודמים, ובמשך כשנתיים למדו הוא והרב [[יואל כהן]] ביחד, בפרט בלילות שישי עד אור הבוקר, את הספרים הנ"ל, ורק כעבור שנתיים, כאשר הביע ר' מענדל וכטר את התפעלותו הרבה מביאוריו של הרב [[יהושע קארף]], גילה לו ר' יואל כי ביאורים אלו הם, למעשה, מבוססים על שיחותיו ושיעוריו של [[הרבי]]. | ||
היום מתאר הרב וועכטר באוזני השואלים, כי ימים אלו היו "תענוגים של גן-עדן בגוף חי". עוד הוא מוסיף לספר "יש סיפור יפה על אדם ששמע ניגון מיוחד במינו ששבה את ליבו, וכעבור זמן נשתכח ממנו ה[[ניגון]] והוא השתוקק בכל כוחו ומאודו לשוב ולהיזכר בו. מאז היום ההוא, בכל מקום שהלך ושמע [[בעל מנגן]] מנגן, עמד והיטה את אוזנו מתוך תקווה שיחזור וישמע את אותו [[ניגון]]. והנה, יום אחד הוא עבר במקום מסוים, ומישהו ניגן את ניגונו שלו. כשקלטו אזניו את הניגון, הוא קפץ כנשוך נחש וצעק "אה! געוואלד, זהו הניגון..."! | היום מתאר הרב וועכטר באוזני השואלים, כי ימים אלו היו "תענוגים של גן-עדן בגוף חי". עוד הוא מוסיף לספר "יש סיפור יפה על אדם ששמע ניגון מיוחד במינו ששבה את ליבו, וכעבור זמן נשתכח ממנו ה[[ניגון]] והוא השתוקק בכל כוחו ומאודו לשוב ולהיזכר בו. מאז היום ההוא, בכל מקום שהלך ושמע [[בעל מנגן]] מנגן, עמד והיטה את אוזנו מתוך תקווה שיחזור וישמע את אותו [[ניגון]]. והנה, יום אחד הוא עבר במקום מסוים, ומישהו ניגן את ניגונו שלו. כשקלטו אזניו את הניגון, הוא קפץ כנשוך נחש וצעק "אה! געוואלד, זהו הניגון..."! |