שדין יהודאין: הבדלים בין גרסאות בדף

מקור הביטוי הוא ב[[ספר הזוהר]]{{הערה|חלק ג' רנג, א (פרשת פנחס): "וּבְגִין דָּא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, דְּאִינּוּן ג' מִינִין מִינַּיְיהוּ, חַד מִין דִּלְהוֹן כְּמַלְאָכֵי הַשָּׁרֵת. וּמִין תִּנְיָינָא, כִּבְנֵי אָדָם. וּמִין תְּלִיתָאי, כִּבְעִירָן. וְאִית בְּהוֹן חַכִּימִין בְּאוֹרַיְיתָא דְּבִכְתָב וְדִבְעַל פֶּה. אִתְקְרֵי יוֹסֵף שִׁידָא, עַל שֵׁם דְּאוֹלִיד לֵיהּ שֵׁד. וְלָאו לְמַגָּנָא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ יְיָ צְּבָאוֹת תּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. וְאַשְׁמְדָאי מַלְכָּא, הוּא וְכָל מִשְׁפַּחְתֵּיהּ, הָא אוֹקִימְנָא דְּאִינּוּן שֵׁדִּין יְהוּדָאִין, דְּאִתְכַּפְיָין בְּאוֹרַיְיתָא, וּבִשְׁמָהָן דְּאוֹרַיְיתָא". רעז, א (פרשת כי תצא): "בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אִית לָן לְהַמְשִׁיל מָשָׁל, נִשְׁמְתָא אִית דְּאִיהִי מַטְרוֹנִיתָא. וְנִשְׁמְתָא אִית, דְּאִיהִי אָמָה. כְּגוֹן (שמות כא) וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה. וְנִשְׁמְתָא אִית, דְּאִיהִי שִׁפְחָה הֵדְיוֹטָא דְּבַּר נָשׁ. אוּף הָכִי, אִית דְּאִיהוּ עֶבֶד שִׁפְחָה לְגַבֵּי נִשְׁמְתָא. וּלְזִמְנִין נִשְׁמְתָא אַזְלָא בְּרָזָא דְּגִלְגּוּלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ח) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וְיֵצֶר הָרָע רָדִיף אֲבַּתְרָהָא, לְאַעֲלָא בְּגוּפָא, דְּאִיהוּ שִׁפְחָה לְגַבֵּי יֵצֶר הָרָע. אִיהוּ שֵׁד יְהוּדִי. וְנִשְׁמְתָא י', אַמָּה הָעִבְרִיָּה. וּבָהּ הַהוּא שֵׁד, אִתְהַדָּר שַׁדַּי, דְּנָטִיר לָהּ לְהַהִיא נִשְׁמְתָא, וְתָב בָּהּ בְּתִיּוּבְתָּא, וּמְבָרֵךְ בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל יוֹמָא בְּבָרוּך. וּמְקַדֵּשׁ בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקָדשׁ קָדשׁ קָדשׁ. וּמְיַחֵד עִמָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקְרִיאַת שְׁמַע".}} הממשיל את הנשמה לב' בחינות - יש נשמה שהיא בחינת מלכה, ששולטת בגוף וברצונותיו, ויש נשמה שהיא בחינת שפחה, שנכנעת לרצונו של היצר הרע של היהודי, שהוא 'שדין יהודאין', אלא שכאשר הנשמה שהיא בחינת י' [[חזרה בתשובה|חוזרת בתשובה]], השד הזה הופך לשם 'ש-ד-י' ונדבק בו ועולה לקדושה, ובכח זה האדם יכול לברך ולהלל את הקב"ה.

[[אדמו"ר האמצעי]] מוסיף ומקשר זאת עם הידוע שהשדים נבראו בערב שבת בין השמשות{{הערה|משנה מסכת אבות פרק ה', "ויש אומרים אף המזיקין".}} שזמן זה הוא לאחר שהושלם כל מעשה הבריאה והברואים שנבראו בזמן זה הם השפע ה'מיותר', וכמו שבגשמיות כאשר יש תוספת מיותרת שלא משתמשים בה היא נרקבת, כך גם בנוגע לחיות הרוחנית של השדין יהודאין, אלא שמריקבון זה עצמו ניתן להצמיח, וזאת בתנאי שהריקבון הוא במקום הראוי, כמו הגרעין שכאשר הוא נרקב באדמה הוא יכול להצמיח בריבוי ובתוספת גדולה הרבה יותר{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/adhaam/tch/b2/7/4/249a.htm תורת חיים בראשית ח"ב פרשת ויחי, בן פורת יוסף רמט, א].}}.

[[הבעל שם טוב]] משתמש בביטוי זה כשם המושאל לתלמידי חכמים המלעיגים מראשי אלפי ישראל{{הערה|1=כתר שם טוב סימן קמח: "...כי בעת רדת נשמה קדושה מלמעלה לגוף האדם, נתעורר קטרוג למעלה מס"מ לומר מעתה לא יוכל לפעול פעולתו להסטין ולפתות, מאחר שזהיחזיר העולם למוטב...עד שנותנים לו נגד זה איש בליעל תלמיד חכם שדין יהודאין, שנברא ג"כ, אשר יתלוצץ מזה האיש השלם. ומי שירצה ידבק בזה או בזה, והבחירה חפשית". וכן אצל תלמידיו וממשיכי דרכו, ראו לדוגמא אור ישראל (להרב ישראל יפה אב"ד שקלוב) פפד"א תס"ב, ג, א־ד; ח, ג (נדפס ב[https://col.org.il/files/uploads/original/2019/04/5ca5e13ad7b2c_1554374970.pdf כרם חב"ד חלק 4 עמוד 138]). וכן במשנת חסידי ברסלב שמשתמשים בכינוי זה בעיקר במשמעות זו של המלעיגים מהצדיקים.}}.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ערכים בחסידות]]