דב בעריש רוזנברג: הבדלים בין גרסאות בדף

דב בעריש רוזנברג (עריכה)

גרסה מ־15:00, 8 באוקטובר 2021

הוסרו 6,112 בתים , 8 באוקטובר 2021

אין תקציר עריכה

חזותיקוד ויקי

שמואל חיים

מנטרים

16,075

עריכות

@@ שורה 18: / שורה 18: @@
 ב[[חודש ניסן]] [[תש"ה]] נולדה לר' בעריש בתו הראשונה. מכיון שאך לפני שנתיים וחצי נפטר חמיו הרב שלום לישנר, התייעץ אפוא עם החסיד הנודע ה[[משפיע]] ר' [[ניסן נמנוב]] כיצד לקרוא לבת. ר' ניסן הציע שכדאי לקרוא לה שולמית. ר' בעריש שמע לעצת המשפיע, ונקרא לה שולמית (כיום רעייתו של הרב [[יצחק יהודה ירוסלבסקי]], מזכיר [[בית דין רבני חב"ד באה"ק]]).
-ב[[יום שישי]] [[י' בשבט]] [[תשמ"ה]], ניכרה בו הנהגה מיוחדת. שילם את כל חובותיו עד לפרוטה האחרונה, אם זה דמי 'מעמד' או במקומות בהם קנה בהקפה. בליל שבת, לאחר שסיים את לימודו, הכין [[נטילת ידיים]] ליד המיטה ועלה על יצועו. לפתע חש שלא בטוב. הוא ביקש מרעייתו כוס [[מים]] ושתזעיק אמבולנס. טרם הגיע האמבולנס השיב את נשמתו לבוראה.
+בתום המלחמה (בשלהי [[חודש אייר]] [[תש"ה]]), נודע לו כי הוריו וכמה מבני משפחתו נהרגו.
-==בארץ ישראל==
+ר' בעריש יצא מ[[רוסיה]] בערב [[חג השבועות]] [[תש"ו]] במסגרת "[[יציאת רוסיה תש"ו]]". כל הדרך הוא החביא בקרון שלהם את אברמ'ל, שלימדו חסידות. בתחילת [[חודש תמוז]] הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ'לב שבפולין, שם ירדו ר' בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב [[יצחק דוד גרוסמן]], רבה של מגדל העמק).
-רק בתום המלחמה (בשלהי [[חודש אייר]] [[תש"ה]]), התברר לר' בעריש כי הוריו וכמה מבני משפחתו נהרגו.
+בשל האנטישמיות שהייתה אז ב[[פולין]], נדד ר' בעריש עם משפחתו למינכן ומשם למחנה הפליטים ב[[פוקינג]] שב[[גרמניה]] שלשם הגיע בסוף חודש [[אלול]] [[תש"ו]]. שם נודע להם ששמו של הבחור "אברמ'ל" הוא ר' [[אלחנן רייצס]].
-ר' בעריש יצא את גבולות רוסיה כמו חסידים רבים נוספים ב"[[יציאת רוסיה תש"ו]]", ובערב [[חג השבועות]] [[תש"ו]] עלה עם רעייתו עם התינוקת על רכבת שיעדה [[פולין]]. בכל המסעות עד הגיעו ל[[ארץ הקודש]], השתדל להיות עם [[חסידי חב"ד]]. כל הדרך לפולין החביאו בקרון שלהם את אברמ'ל, שאמנם היה צעיר אולם לימדם חסידות.
+לאתר תקופה בה שהה ר' בעריש במחנה, הוא תיכנו להגר ל[[צרפת]], אולם בשל הוראתו של [[אדמו"ר הריי"צ]] שינה ר' בעריש את תוכניתו ועבר עם משפחתו ל[[ארץ ישראל]], אליה הגיעה ב[[טבת]] [[תש"ט]]. בארץ ישראל הם שוכנו בפרס חנה, ומשם עבר בעזרת חסידי חב"ד שלקחו אותו משם ל[[שיכון חב"ד בלוד]].
-בתחילת [[חודש תמוז]] הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ'לב שבפולין, שם ירדו ר' בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב [[יצחק דוד גרוסמן]], רבה של מגדל העמק). לידתה הייתה מלווה בניסים גדולים.
+בלוד סבלה המשפחה מחוסר מחיה, ר' בעריש נאלץ בהתחלה לעבוד כמנקה רחובות, ולאחר בפריקת טעינת בלוקים, ולאחר מכן פרש מעבודה זו. לאחר זמן החל לעבוד במכלותו של חמותו, שם דאג לחלק את ה[[חלב]] מידי בוקר. לאחר מספר שנים התקבל לעבודה בדואר המרכזי בלוד כעובד קבוע. במשך השנים התקדם בעבודתו, ומפקיד זוטר התקדם עד שהגיע לתפקיד מנהל סניף הדואר בלוד.
-בראות ר' בעריש כי האנטישמיות גואה, החליט ר' בעריש לעזוב את פולין. התינוקת הייתה רק בת שבועיים כאשר משפחת רוזנברג המשיכה במסע הנדודים, במהלכו עברו גם דרך עיר הולדתו של ר' בעריש, טעשין, שהייתה חצויה בין [[פולין]] וצ'כיה. משם המשיכו לאוסטריה ומאוסטריה לגרמניה.
-כאשר הגיעו למינכן מצאו בהשגחה פרטית מופלאה את הורי הילדים למשפחת זילבר. לא היה גבול להתרגשותם של בני המשפחה. כך הציל ר' בעריש את שני הילדים בהפגישם עם הוריהם. מובן מאליו כי שני הילדים הצטרפו להוריהם, ומאז נפרדו הדרכים.
-ממינכן הגיעה משפחת רוזנברג למחנות הפליטים בפאקינג שבגרמניה. רק אז, כשהיו הרחק מידם של הקומוניסטים הארורים, גילה להם 'אברמ'ל' כי שמו האמיתי הוא אלחנן, הלא הוא החסיד ר' [[אלחנן רייצס]].
-משפחת רוזנברג הגיעה לפאקינג בסוף [[חודש אלול]] שנת תש"ו, ושם שהו במשך שנתיים וחודשיים תחת חסות אמריקאית.
-חסידי חב"ד הקימו במקום ישיבה ששכנה בצריף, ור' בעריש שתמיד אהב להשקיע עצמו בלימוד התורה, ישב שם וחזר לשקוד על אוהלי תורה כפי שעשה בימי נעוריו, וכפי שהתגעגע כל ימי טרדות המלחמה והנדודים.
-לר' בעריש ורעייתו הייתה עגמת [[נפש]] רבה מעצם העובדה שהם מתגוררים במחנות בהם העבידו יהודים, וגם הרגו רבים מהם. לכן, באותם ימים כאשר [[צרפת]] פתחה את שעריה, תכנן ר' בעריש להגר לצרפת.
-כעת, כאשר כבר היה במדינה מערבית והייתה האפשרות לשאול את הרבי, כתב ר' בעריש ל[[אדמו"ר הריי"צ]] וביקש ברכה לנסיעה לצרפת.
-בין כה וכה החל להתארגן לנסיעה. החבילות כבר היו ארוזות, כאשר הגיע מכתב מ[[אדמו"ר הריי"צ]] בו הורה לעלות לארץ הקודש! באותם ימים שלטו הבריטים בארץ ישראל, והם הגבילו את העלייה, ועשו כל מאמץ כדי להגביל את העלייה ולאפשר רק למתי מעט להיכנס בשערי ארץ ישראל. לפיכך האפשרות לעלות לארץ הקודש, הייתה נראית רחוקה מהעין.
-ביום [[יום העצמאות|ה' באייר]] [[תש"ח]], עזבו הבריטים את ארץ הקודש, ו[[מדינת ישראל|ממשלה יהודית]] תפסה את השלטון. או אז הבינו ר' בעריש ורעייתו איטא את כוונת אדמו"ר הריי"צ, לעלות לארץ הקודש; הרי בארץ יוכלו לחנך את ילדיהם לתורה וחסידות באופן הטוב ביותר.
-ביום [[י' בכסלו]] [[תש"ח]] יצאו בשלום ובמזל טוב מפאקינג לארץ ישראל. התחנה הראשונה הייתה על אדמת גרמניה בעיר גרסטריט. אספו אותם במקום קטן וצפוף תחת פיקוח.
-מגרסטריט נסעו במשאיות לעבר תחנת הרכבת, ועמה המשכו לעיר הנמל מרסל שבצרפת. הגעו למרסל ביום שישי בבוקר. מזג האוויר היה סוער, ולא יכולו להפליג בים, על כן היו מוכרחים להישאר ולחכות כמה ימים עד שמזג האוויר ישתפר. משום מה לא נתנו להם מקום שהייה במרסל אלא הובילו אותם למקום גדול בנדול, שהיה כנראה מחנה עבודה.
-ביום [[ה' בטבת]] [[תש"ט]] עלו ר' בעריש רעייתו ושלושת בנותיו (בפאקינג נולדה בתו השלישית, רבקה) על האוניה "מולדת".
-במוצאי עשרה בטבת, לאחר נסיעה ממושכת בה חלו כל הילדים במחלת ים, נראו מרחוק אורות חיפה המרצדים. למחרת ירדו ר' בעריש, רעייתו איטה ושלושת בנותיהן הקטנות אל אדמת ארץ הקודש.
-מנמל חיפה הועברו למחנה העולים בפרדס חנה. שבועיים לאחר מכן הגיעה למקום משלחת של חסידי חב"ד, והם שלקחו את משפחת רוזנברג עם עוד עשר משפחות חב"דיות, אל שכונת הרכבת ב[[לוד]].
-המצב הכלכלי ששרר באותם ימים, היה קשה מנשוא. המקום בו הקימו את ביתם, לא היה מחובר ל[[נורה חשמלית|חשמל]] ולמים. לא הייתה בנמצא עבודה מכובדת. בתחילה עבד ר' בעריש בניקוי רחובות העיר לוד, אולם לאחר שבועיים ימים פוטר. לאחר מכן מצא עבודה מפרכת יותר - פריקת וטעינת בלוקים. זו הייתה עבודת פרך. בעקבות זאת נחלש וחלה, וגם עבודה זו נפסקה.
-בבית לא היה כסף למחיה, ובני הבית הירבו לקטוף תפוזים וסברס שגדלו מסביב לשכונה.
-עם הזמן השכונה התמלאה בתושבים, ובחנות המכולת של חמותו הייתה עבודה רבה. הוחלט אפוא שיש צורך לחלק את החלב לבתים. עבודה זו קיבל ר' בעריש. זו הייתה עבודה קשה מאוד. מידי יום העמיס שלושה כדים כאשר בכל אחד 30 ליטר [[חלב]], וכך היה מסיע את העגלה עם החלב מבית לבית. הוא סחב בזרועותיו את כדי החלב עם העגלה. בעבודה מפרכת זו התעסק חמש שנים עד לידתה של בתו נחמה.
-ביום בו נולדה, התקבל לעבודה בדואר המרכזי בלוד כעובד קבוע. באותם ימים גם הבית חובר לחשמל, ומזלה של משפחת רוזנברג האיר ביתר שאת.
-במשך השנים התקדם בעבודתו, ומפקיד זוטר התקדם עד שהגיע לתפקיד מנהל סניף הדואר בלוד. חביריו בעבודה העריצו ואהבו אותו.
 שלושים שנה עבד בשירות הדואר הישראלי עד שהגיע לגיל פנסיה, ואז פרש.