חסיד: הבדלים בין גרסאות בדף

{{לעריכה}}

'''חסיד''' הוא שם תואר בו נקראים תלמידי וחסידי ה[[בעל שם טוב]] ותלמידי תלמידיו המשתייכים ל[[תנועת החסידות]]. חסיד הוא המתעסק בעבודת ה' באופן פנימי, כלומר עם כוחות נפשו הפנימיים ולא רק במעשה בפועל, ומשלב בקיום התורה והמצוות את יכולותיו השכליות והרגשיות. לאחר התפשטות [[תורת החסידות]] בהנהגת הבעש"ט, דבק הכינוי הזה בכל המאמינים ב[[תורת החסידות]] וההולכים בדרכיה. (במסורת חב"ד שפורסמה על ידי הרבי הריי"צ סופר כי בשנים הראשונות של תנועת החסידות, קרא הבעש"ט לתלמידיו בשמות 'אהובים' 'ידידים' או 'חֶברה אהובים' ו'חֶברה ידידים' ולא בשם חסידים. את השם 'חסידים' אנו מוצאים לראשונה בדפוס בחרמותיהם של המתנגדים נגד החסידים - שנדפסו בערוב ימיו של המגיד ממעזריטש בשנת תקל"ב: "ובשם חסידים וקדושי עליון מכונים"; "ומכנים שמם חסידים". הכינוי הזה נדרש אצל המתנגדים לגנאי: "המכנים עצמם בשם חשודים או כת חשודים" כאשר הם עושים שימוש בחילוף האותיות ש"ין וסמ"ך אצל יהודי ליטא. פרט זה נתבאר  במשנתו של הרבי הריי"צ כאשר הוא מתעכב על כך שמן הנכון היה שהמתנגדים יקראו לחסידים בשם 'מתנגדים', שהרי אי אפשר להתנגד לדבָר קודם היוולדו, והם לכאורה קדמו בזמן אלא שההשגחה העליונה זיכתה את המתנגדים וקראו לחסידים בשם הראוי להם. {{הערה|"נשיא וחסיד", עמ' 25-26. ראו שם עוד.}}

הרבי אומר בשיחה: "השם "חסידים" – שם שבו נקראים בש"ס ומדרשי חז"ל סוג מיוחד מבני ישראל – נקבע בפי כל ישראל בלי הבדל מפלגה דוקא לתלמידי הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן וכו'. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם {{הערה|אגרות קודש - כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, חלק ד, עמ' תקד. וראה ספר השיחות תש"א עמ' 32.}}, שלכאורה, היו החסידים צריכים להיקרא בשם שבו נקראים המנגדים שלהם, והמתנגדים היו צריכים להיקרא בשם חסידים, שהרי החסידים הם אלה שבאו עם '''דברים חדשים''' (שאליהם היתה ההתנגדות), ובפועל, המנגדים עצמם קראו לחסידים בשם "חסידים" ולעצמם בשם "מתנגדים"! אלא, שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, כך, שעם התגלות תורת החסידות, '''הודו כולם''' וקראו לה בשם "'''חסידות'''" ולהולכים בה בשם "'''חסידים'''", ו"כיון שהִגיד שוב אינו חוזר ומגיד"(כתובות יח, ב) ׁׁׂ"{{הערה|משיחת ש"פ לך לך, יו"ד מרחשון ה'תשי"א. תורת מנחם, חלק ב, עמ' 78.}}.

 

התואר 'חסיד' מופיע בדברי חז"ל כבר בנוגע לאדם הראשון, וגם מאוחר יותר. הם העניקו את הכינוי 'חסיד' למי שנוהג לפנים משורת הדין, ומוותר על טובתו האישית למען הזולת.

 

 

 

עבודה זו של החסיד, לתיקון לשיפור המידות והמעשים, זוכה לעזרה רבה כאשר קשורים אל ה[[צדיק]], אל ה[[רבי]]. הרבי נותן כוחות, מדריך ומנחה. ה[[התקשרות לרבי]] נעשית על ידי לימוד תורתו והתמסרות לקיום הוראותיו. (הן הוראות פרטיות שנתקבלו במכתבים, ב[[יחידות]] וכדומה, והן הדרכות כלליות שנתן [[הרבי]] לכלל ישראל, ב[[התוועדויות]] וכדומה). בנוסף לאלה, יש עוד הנהגות המחזקות את רגש ההתקשרות של החסיד ל[[רבי]] ומסייעות לו לדעת כיצד למלא באופן הטוב ביותר את רצון ה'.

 

 

 

[[יהודים]] רבים התקבצו בחצר הבית שבו התאכסן [[אדמו"ר מהר"ש]], והוא פתח ואמר: "מקובל להתבטא על אדם מסוים, 'לא מתאים לו להתנהג כך' או 'מתאים לו להבין את הענין'. כך, בכל [[יהודי]] ובפרט אצל [[חסידים]], צריך שיהיה ברור מה 'מתאים' ומה 'לא מתאים'".

 

ו[[הרבי מהר"ש]] פרט: לחסיד מתאים בכל יום ללמוד [[חסידות]]. לחסיד מתאים להיות שקוע הטובה למען הזולת. לחסיד מתאים להיות בשמחה, ואף להאיר פנים לזולת. לחסיד מתאים להכיר את החסרונות של עצמו ואת המעלות של זולתו.

 

 

[[הרבי מהר"ש]] הוסיף, כי לחסיד 'לא מתאים', שלא לנהוג בכל פרט ופרט כפי שתאר. הוא סיים את דבריו, ברך את הקהל וחזר לחדרו.

 

פעם אחת שאל [[אדמו"ר מהר"ש]] את אביו, [[אדמו"ר הצמח צדק]]: למה התכוון הסבא ([[אדמו"ר הזקן]]) בביטוי '[[דרכי החסידות]]'?

 

 

כבר אצל [[אדמו"ר הזקן]], מייסד [[חסידות חב"ד]], הוקדשה תשומת לב רבה מאוד לחינוכם של החסידים לנהוג ולחיות זה עם זה כמו אחים ממש. [[אדמו"ר הזקן]] הסביר זאת במשל לגוף האדם: לכל איבר יש תפקיד ואופי שונה, אך רק כשכל האיברים פועלים יחד עוזרים זה לזה, הגוף בריא ושלם.

 

כיוון שהחסידים קשורים כולם אל הרבי ול[[חסידות]], יש ביניהם תחושה של קרבה, של משפחה אחת גדולה (בנוסף למצוות אהבת ישראל כלפי כל יהודי). הדבר מתבטא גם בעניינים גשמיים - עוזרים אחד לשני במציאת פרנסה, בעצה טובה, וגם בעניינים רוחניים - לומדים ומתעלים יחד. חסידים איין משפחה - חסידים משפחה אחת.

 

 

אהבת ישראל אמיתית מוצאים אצל חסידים. ([[הרבי הריי"צ]]).

 

==עבודתו של החסיד, דרכי החסידות==

 

 

 

לעומתו, יהודי שאיננו במדריגת [[צדיק]], נדרש לעבוד את ה' באופן של אתכפיא. עליו להתגבר על הרצון לעבור עבירות, ולעמוד בתוקף מול כל נסיונות הפיתוי של היצר הרע.

 

"עבודת הצדיקים וודאי נחשבת יותר אצל הקב"ה", אתם כנראה חושבים עכשיו לעצמכם, קצת עצובים. לא מדויק! ב[[ספר התניא]] מצטט [[אדמו"ר הזקן]] את הפסוק "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", ומפרש אותו בקשר לשני סוגי עבודת ה' שהזכרנו. את עבודת הצדיקים משווה [[רבינו הזקן]] למאכלים מתוקים, ואת עבודת הבינונים הוא מקביל לחמרים חריפים או חמוצים, שלאחר שמתבלים אותם היטב הם הופכים לטעימים. שתי העבודות הן 'מטעמים' לקב"ה, ומשתיהן יש לו נחת רוח.

 

 

 

 

החסידות מלמדת אותנו שיש לקיים את ה[[מצוות]] מתוך קבלת על. כמו עבד, שכפוף לאדון שלו וחייב לציית לכל הוראותיו, כך אנו כפופים לעולו של הקב"ה ומוכרחים לקיים את מצוותיו גם כשאנחנו רוצים או מבינים אותו.

 

 

 

 

מצד אחד, זו עבודה נעלית יותר. מצד שני, קיימת מעלה דווקא מתוך קבלת עול. כאשר איננו רואים או מרגישים אלוקות, ובכל זאת אנו מקיימים את מצוות ה' - זוהי התבטלות אמיתית.

 

 

אחד מתלמידי [[אדמו"ר הצמח צדק]] נכנס פעם ל[[יחידות]]. "אין לי חשק ללמוד תורה". התכוננו באזני ה[[רבי]]. "זה טוב", הפתיע אותו [[אדמו"ר הצמח צדק]], וכעבור רגע הסביר את עצמו: "אתה יכול לכפות את עצמך ללמוד ולקיים את מצוות ה' מתוך קבלת עול, שזה דבר גדול ונפלא. אולם אני", המשיך הרבי, "רוצה מאוד ללמוד. מה אעשה? איך אזכה ללמוד תורה מתוך קבלת עול?"...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[[הבעש"ט]] היה קורא לתלמידיו בשמות 'אהובים', 'ידידים', או 'חברה ידידים' ו'חברה אהובים' ולא בשם 'חסידים'. כמו כן כונו החסידים בשם 'די פריילעכע' (=השמחים) וזאת משום שהחסידות הדגישה מאוד את [[עבודת ה']] ב[[שמחה]], בכל מצב ובכל תנאי, עד שרווחה האימרה ש"אצל חסידים ב[[תשעה באב]] יותר שמח מאשר אצל ה[[מתנגד|מתנגדים]] ב[[שמחת תורה]]"{{מקור}}.

הכינוי הופיע לראשונה בדפוס, בחרמותיהם של ה[[מתנגד|מתנגדים]], שנדפסו בערוב ימיו של [[המגיד ממעזריטש]], בשנת [[תקל"ב]]: "ובשם חסידים ו[[קדוש]]י עליון מכונים"; "ומכנים שמם חסידים". הכינוי הזה נדרש אצל המתנגדים לגנאי: "המכנים עצמם בשם חשׂידים", או "כת חשׂודים" - כאשר הם עושים שימוש בחילוף האותיות שי"ן (ימנית) וסמ"ך, כנהוג אצל יהודי ליטא.

 

[[הרבי הריי"צ]] מתעכב על כך שמן הנכון היה שהמתנגדים יקראו לחסידים בשם 'מתנגדים', שהרי אי אפשר להתנגד לדבר קודם הוולדו והם לכאורה קדמו בזמן, אלא שה[[השגחה פרטית|השגחה העליונה]] זיכתה את המתנגדים שיכוונו לקרוא לחסידים בשם הראוי להם{{הערה|אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ח' עמ' תקד. וראה גם ספר השיחות תש"א ע' 32. הרבי לאחר מכן ציטט והסביר זאת ב[https://chabadlibrary.org/books/admur/tm/4/26/222.htm שיחת שבת פרשת וישב, כ"ג כסלו תשי"ב]}}.

באחת מרשימותיו של [[הרבי הריי"צ]] בו הוא מתאר את ראשית התנועה ה[[חב"ד|חב"דית]] הוא כותב: [[חסידות חב"ד]] דורשת מאת ההולכים בשיטתה - נוסף על אורחות חיי שאר החסידים - ללמוד מדע החסידות ואשר הלימוד יביא לידי מעשה בפועל להפוך טבע ה[[מדות]] ובמקום אחר מוסיף כי חסיד אינו רק המקושר אל הרבי כי אם גם המסור לפעולותיו של הרבי.

נשיאי חב"ד השרישו ביותר שחסיד הוא [[מהות]] אחרת לגמרי. לא כל מה שמתאים לכל אחד מתאים גם לחסיד. [[אדמו"ר המהר"ש]], לדוגמה, היה משריש בקרב חסידיו, כי כשם שיש מושג של "לא מתאים" בגשמיות, כך יש מושג של "לא מתאים" ברוחניות, ולדוגמה אמר, שלחסיד לא מתאים שלא ילמד כל יום פרק ב[[ספר התניא]], לא מתאים שלא להיות שקוע בתיקון המדות. לא מתאים לחסיד שלא להיות עוסק ב[[עבודת התפילה]], בהתקשרות, שאז משתקפים ב[[ניגוני חב"ד|ניגון החב"די]] ה[[געגועים]] הנכונים לה[[רגש]] אלקי. לא מתאים לחסיד שלא להיות עוסק בעבודה של [[קריאת שמע]] שעל המטה ולהירדם עם כל האבק או עם כל הבוץ של עבודת היום, ול[[חלום]] על מילי דכדיבין, שהממונה על החלומות מכבדו בהם.

 

 

[[קטגוריה:תורת החסידות]]