פת ישראל: הבדלים בין גרסאות בדף

נוספו 12,157 בתים ,  30 באפריל 2017
מ
הוספת ערך
אין תקציר עריכה
מ (הוספת ערך)
שורה 1: שורה 1:
'''פת עכו"ם''' הוא [[לחם]] שנעשה מאחד מחמישה מיני דגן, שנאפה על ידי אדם שאינו יהודי.
'''פת ישראל''' היא שמם של מיני מאפה שנאפו על ידי יהודי. ואילו '''פת נכרי''' (או פת עכו"ם) היא פת שנאפתה על ידי גוי ללא התערבות של יהודי במלאכת האפיה, פת כזו חכמים אסרו באכילה, אך התירו במידת הצורך את השימוש ב'''פת פלטר''' (- מאפיה) של גוי.
==המקור בחז"ל==
מתקנותיהם של חז"ל הם התקנות להרחקת יהודים מגויים שבכלל שמונה עשר דבר. אסרו את הלחם שלהם, את השמן, ואת היין, כדי שלא יתקרבו יותר מדי אחד לשני, כדי שלא יגיעו למצב של חתונה עם בנותיהם ואחר כך יעבדו עבודה זרה{{הערה|שבת יז, עבודה זרה לו, א-ב}}.


האיסור תקף גם במקומות שבהם נראה שאין חשש של נישואין, כך, לדוגמה, גם כאשר לגוי אין בת, איתה קיימת אפשרות שיבוא היהודי להינשא{{הערה|דרכי משה והב"ח}}
==האיסור==
תלמידי הלל ושמאי גזרו שלא לשתות מ[[סתם יינם|יינם של הגויים]] בכדי שלא יבואו להתחתן עם בנותיהם. ובכדי שלא יבואו לשתות גזרו איסור גם על לחמם ו[[שמן נכרי|שמנם]] {{הערה|עבודה זרה לו, א־ב.}}.


גזירה זו לא התפשטה בכל המקומות, ולכן יש כאלה שנוהגים לקנות פת מאופה גוי במקום שאין מאפייה של יהודים משום שהדבר נחשב כשעת הדחק "חיי נפש". ויש חולקין מה הגדר של חיי נפש ואם רעב או לא{{הערה|מאירי}}. כל זה מדובר אם קנה מחנות, שאז אין חשש חתנות דבמלאכתו הוא עוסק, אבל סתם איש לא.
הפת שנכנסה בגדר זה היא רק פת מחמשת מיני דגן – חיטה, שעורה וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון; אבל פת אורז או שאר קטניות אינה נחשבת בגדר של פת {{הערה|טושו"ע סעיף א.}}, שיזמינו עליה לסעודה {{הערה|ט"ז ס"ק ב.}}. הרמ"א מוסיף שגם אין בזה משום בישול עכו"ם, וחלקו הש"ך {{הערה|ס"ק ה.}} והט"ז {{הערה|ס"ק ג.}} – האם צריך לוודא שאכן הוא לא עולה על שולחן מלכים (ש"ך), או שחזקתו היא שאינו עולה (ט"ז).


==פרטי התקנה==
בגזירה זו לא חילקו בין גוי שיש לו בפועל בנות, לבין גוי שאין לו (ואף לא יהיו לו) בנות, [כמו לדוגמא הכמרים שאינם מתחתנים], כיוון שלא חילקו חכמים {{הערה|ט"ז ס"ק א.}}, או מכיוון שגם אם אין לזה בנות, יש לאחרים {{הערה|ש"ך ס"ק ד.}}.
פת שנאפתה על ידי יהודי מכונה פת ישראל. כדי שתוגדר ככזו על פי ההלכה, מספיק שיהודי ידליק את התנור שבאמצעותו אופים את הפת, יכניס את הפת לתנור או יבצע כל פעולה שתגדיל את האש כמו הכנסת קיסם לתנור (בתנור המוסק באמצעות עץ, בתנור גז מספיק שיהודי יגביר קצת את הלהבות כדי שהפת תיקרא פת ישראל). ויש אומרים שבאמצעות ההסקה זה סימן הכר ויש לו דין של פת ישראל.  
 
בנוגע לפלטר – בעל מאפיה – גוי, מכיוון שהוא טרוד בעבודתו, לא שייך משום חתנות; וכמו שיבואר לקמן {{הערה|טור.}}.
 
==התפשטות האיסור==
מכיוון שהלחם הוא מצרך יסוד בחיי האדם ואי אפשר לחיות בלעדיו, וכמו שאומר הפסוק "על הלחם יחיה האדם" {{הערה|עקב ח, ג.}}, לא יכלו רוב הציבור לעמוד בגזירה זו, ולכן התירו אותה משום חיי נפש{{הערה|וראה שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' מה.}}.
 
הראשונים {{הערה|תוס' ד"ה מכלל – ע"ז לה, ב.}} מדייקים זאת מדברי הגמרא {{הערה|שם לז, א.}} שרבי שמלאי אמר לר' יהודה נשיאה לאחר שהתיר את השמן, מכיוון שלא התפשטה גזירת איסורו בכל ישראל, שעוד מעט הוא יתיר גם את הלחם; ומזה מובן שגם גזירת הפת לא נתפשטה.
 
כמו כן מוכח גם מדברי הירושלמי{{הערה|נעתק ברי"ף (דף יד, ב מדפיו) וברא"ש (פ"ב סי' כז). ועיין בפלפולא חריפתא שם (ס"ק מ; ס).}} שפת זו היא מ"הלכות של עמעום", כלומר, שחכמים התירו להשתמש בפת של גוי.
 
==פת של פלטר==
מצד מידת חסידות ועל פי קבלה, אין לאכול כלל מפת עכו"ם. ואפילו אם יהודי מוכר אותה, יש לברר אם היא לא הגיעה מגוי {{הערה|כף החיים ס"ק נו. בשם האריז"ל (בטעמי המצוות פ' עקב (כוונת האכילה). ובמשנת חסידים מס' מוצ"ש פ"ז, ה).}}.
 
===מתי מקילים===
כאשר יש פלטר גוי – מאפיה של גויים, אשר מוכרת את הלחמים שלה:
 
המחבר סובר שרק במקום שאין פלטר ישראל אפשר להקל {{הערה|ס"ב.}}. והרמ"א אומר: שגם אם יש יהודי פלטר – אפשר (ע"פ דברי המרדכי – שההיתר הוא מכיוון שלא פשט האיסור {{הערה|ש"ך ס"ק ח.}}). אמנם עדיף להיזהר ולא לקחת פת מנכרי במשך השנה, ובמיוחד בעשרת ימי תשובה {{הערה|ש"ך ס"ק ט. שו"ע אדה"ז סי' תרג ס"א.}}, באם ישנו פלטר יהודי במקום, אלא אם כן הפת של הגוי יותר יפה משל היהודי. כמו כן בנוגע לשבת יש להמנע מלקחת פת עכו"ם, ומן הנכון (גם לגבי הנ"ל) שיאפה בעצמו חלות לכבוד שבת {{הערה|שו"ע אדה"ז סי' רמב סי"ג.}}.
 
במקום שיש פלטר, אסור לקחת לחם מבעלי בתים, כיוון שעיקר הגזירה הייתה משום חתנות, דהיינו, שלא יווצר קשר בינו לבין הבעלי בתים. אמנם, אם בעל הבית אופה על מנת למכור, הרי הוא כפלטר – ומותר {{הערה|ס"ב.}}.
 
באם הפלטר הזמין יהודי לביתו לאכול, פתו היא כפת בעל הבית שאסורה (וזה שונה ממקרה שגוי קנה מפלטר ומאכיל ליהודי, כי הולכים אחר ההתחלה וכדלהלן) {{הערה|ס"ג וש"ך ס"ק יב.}}.
 
באם במקום יש פלטר יהודי וגוי, לדעת המחבר אסור לקנות מהגוי כל זמן שליהודי יש עדיין למכור {{הערה|ס"ד.}}, (אבל אם קנה קודם, יכול לאכול {{הערה|ש"ך ס"ק יג.}}). אבל לפי הרמ"א יהיה מותר לקנות מהגוי {{הערה|ש"ך ס"ק יד.}}.
 
גם לדעת המחבר, באם יש לו פת ישראל או שיש בעיר פלטר יהודי, אבל לגוי יש פת יותר יפה{{הערה|בהערות וביאורים (גליון תתצב עמ' 56 ואילך) כתב להוכיח, שבאם ההפרש הוא רק במחיר, ישנה עדיפות לקנות דווקא מהישראל.}}, הרי במקומות שנהגו להקל זה נחשב ש"הפת דחוקה לו", מפני החשיבות, ומותר לו לאכול {{הערה|ס"ה.}}.
 
פת של בעלי בתים שאסורה, זה גם כאשר הפלטר קנה זאת ממנו, אפילו אם הוא שלח אותה ליהודי, והיהודי ליהודי אחר – היא אסורה לעולם. אבל פת של פלטר – מותרת לעולם, אפילו אם בעה"ב קנה אותה ממנו, כיוון שהאיסור הולך אחר התחלתו – בזמן האפיה {{הערה|ס"ז.}}.
 
ההיתר הזה הוא לא רק לפת סתם, אלא גם עוגיות ועוגות (שבלילתן עבה {{הערה|ש"ך ס"ק יח.}}), הם בכלל פת {{הערה|רמ"א ס"ו.}}.
 
[ב'בייגל', שדרך עשייתו היא: שמכניסים אותו למים רותחים קודם האפיה – אין בעיה של בישולי עכו"ם, כיוון שבמצבו ההוא (כבצק מבושל) הוא לא ראוי לעלות על שולחן מלכים; ורק לאחר האפיה הוא ראוי, ואז הוא מותר משום האפיה{{הערה|אגרות משה יו"ד ח"ב סי' לג. ח"ד סי' ד.}}].
 
===מתי אוסרים===
באם ישנו בצק השייך ליהודי וגוי אפאו, לא הקילו בזה{{הערה|באגרות משה (יו"ד ח"א סי' מה) פוסק, שבאם יש מאפיה גדולה, ואי אפשר לבעל הבית להיות שם כל הזמן, ואין לו עובדים יהודיים (או גם כאלו, רק שהם מחללי שבת בפרהסיא) – יש לזה היתר כמו בפלטר.}} (כמו בבצק השייך לגוי, כיוון שהוא יכול לאפותה בעצמו), ואסור לאוכלו כדין בישולי עכו"ם {{הערה|טור, הובא בש"ך ס"ק ז.}}. ואסור גם למוכרה לגוי, שלא יחשוב שהיא פת ישראל, ויבוא למוכרה ליהודי אחר. אבל אם הוא פתת אותה לשני חלקים, יכול למכור לגוי. ולכן נהגו לא לקנות חתיכות לחם מגוי, שמא הוא קנאו מיהודי, ומחמת איסורה הוא פתת אותה {{הערה|סי"א.}}.
 
באם עירב ביצים וכיו"ב בבצק – אם הביצים מעורבים בעיסה, אין בעיה. אבל באם הביצים "טוחות" על פני הפת (לא מדובר במשיחה סתם, אלא כאשר מחמם את הביצים קודם, כך שיש "ממשות" שלהם על הלחם{{הערה|ראה ערוך השלחן סעיף כא.}}) – זה אסור, מכיוון שזה ב"עין". (ולפי המחבר זה יהיה מותר) {{הערה|ס"ו.}}.
 
איסור זהה ישנו גם בפשטידה שיש בה שומן (של דג) שהוא ב"עין" {{הערה|הובא כאן בס"ו, ונתבאר בסי' קיג בט"ז ס"ק ג, ובש"ך ס"ק ו.}}.
 
כל ההיתרים דלעיל הם רק כאשר ישנה וודאות מוחלטת לגבי כשרות מרכיבי הלחם (ובביצים אין חשש לאי כשרות, כי ברוב הביצים אין דם וביצי טמאה אינם בנמצא {{הערה|ב"י ס"ק ו (ב). הובא בש"ך ס"ק טו.}}, או שזה בטל לפת {{הערה|ט"ז ס"ק ה.}}). ולכן צריך להיזהר שלא מושחים את הברזלים שעליהם אופים בחֵלֶב או בחזיר {{הערה|רמ"א בס"ו.}}.
 
==כשאין פלטר==
במקום שאין פלטר, הדין הוא שאפשר לאכול גם מפת של בעל הבית, כיוון שיש לזה דין של שדה, שבה ע"פ הגמרא {{הערה|ע"ז לה, ב.}} מותר {{הערה|ב"י ס"ק ח, ג־ד.}}. אמנם הרמ"א מוסיף {{הערה|ס"ח.}}: שאין צורך אף להמתין שיבוא לחם כשר. (ודלא כהמחבר שאומר (לקמן) שצריך להמתין {{הערה|דרכי משה ס"ק ד.}}).
 
==תיקון הלחם==
באם הדליק את האש ויהודי אפה, או להיפך, או שהגוי גם הסיק וגם אפה אבל יהודי חתה בגחלים או אפילו רק זרק עץ אחד לתנור – הפת נחשבת כפת ישראל, כיוון שהוא רק צריך לעשות היכר לכך שפיתם של גויים אסורה. ומוסיף הרמ"א, שאפילו אם רק נפח באש – זה מועיל {{הערה|ס"ט.}}. [ועל פי זה י"ל שה"ה בתנור הפועל על שעון (טיימר), שכיוונו יהודי {{הערה|שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' כח, ד.}}].
 
כמו כן באם אפו את בתנור פעמיים באותו יום, ויהודי "תיקן" את התנור, ובפעם השלישית לא – זה מותר. ומוסיף הרמ"א, שאפילו אם הכשיר את התנור פעם אחת, כל זמן שהאש לא כבתה, אלא היא דולקת מאז – הכל מותר {{הערה|ס"י.}}{{הערה|וכתב בערוך השלחן (סעיף כז), שאין לסמוך לכתחילה על קולות אלו.}}.
 
אם הכניס את הפת לתנור ללא הכשר ישראל, אף אם הלחם החל להאפות וכבר נקרמו פניו, כל זמן שהאפיה מועילה בו – מועיל תיקונו של היהודי. ויש מי שאומר שגם אם נאפה לגמרי אם בהשבת הלחם לתנור הוא ישביח במשהו – די בזה {{הערה|סי"ב.}}, דהרי זה בשביל היכר, ודי בהיכר כלשהו {{הערה|דרכי משה ס"ק יא.}}.
 
==מתי מותר לכתחילה==
===בציעת הפת===
באם היה עומד לבצוע על הלחם, והביאו לפניו פת ישראל ופת עכו"ם, אם הן שוות – יברך על איזה מהן שירצה. ויש אומרים, שאם הפת עכו"ם יותר חביב עליו, והסיבה היחידה שאינו יכול לאכול ממנה היא שנזהר מפת עכו"ם – יברך עליה משום חיבוב מצווה. ולכן עדיף שיסלק אותה מהשולחן קודם שיבצע מהלחם {{הערה|שו"ע אדה"ז או"ח סי' קסח ס"ו.}}.
 
אבל באם יש לו אורח שסועד על שולחנו, והאורח אינו מקפיד על פת עכו"ם, ויש על השולחן מלחם זה, מכיוון שעל בעל הבית מוטלת החובה לברך (ולבצוע) עבור האורח, הותר לו לבצוע עליה משום חיבוב מצווה, וכן הותר לו להמשיך לאכול ממנה כל הסעודה, כיוון שאין זה כבוד שמים – שבוצע עליה, ומיד פורש ממנה.
 
וכל זה הוא באם הסיבה היחידה שאינו אוכל היא מכיוון שהוא נזהר מפת עכו"ם; אבל אם הפת ישראל יותר חביבה עליו (מצד עצמה), צריך לברך עליה {{הערה|אדה"ז שם. שו"ע כאן (סי' קיב) סי"ג, ט"ז ס"ק ח. וש"ך ס"ק כא.}}.
 
===בתערובת===
מותר לאכול כותח של גוי, ואין לחוש לפת עכו"ם שבו, כיוון שהיא בטלה {{הערה|סי"ד.}}. (ולחלב שבה אין לחוש, כי זה [[חלב ישראל]] {{הערה|ט"ז ס"ק ט.}}, או כי חלב טמאה לא עומד, ושאריותיו בטלות ברוב {{הערה|ש"ך ס"ק כב.}}).
 
כמו כן, כל תערובת של פת עכו"ם במאכלים בטלה ברוב, בין אם הייתה זו תערובת עם לח או עם יבש, אבל אין לערב לכתחילה {{הערה|רמ"א בסי"ד.}}.
 
אם הוא נזהר מאכילת פת עכו"ם ואוכל יחד עם חברו שאוכלה בקערה אחת – אין בעיה, אע"פ שטעם הפת של חברו מתערב בשלו {{הערה|סט"ו.}}.
 
===משום איבה===
יש מי שאומר {{הערה|רמ"א בסט"ו בשם תשובת מהרי"ל.}}, שאם אוכל יחד עם מי שאינו נזהר, ויש חשש של איבה וקטטה באם לא יאכל עמהם מהלחם (שהוא עיקר הסעודה) – התירו לו לאכול עמהם (כדין דמאי) (תוך הבהרה שזהו היתר רק במקרה הזה).
 
===בדרך===
אם הוא מהלך בדרך ואין לו פת ישראל, ויהיה לו בעוד ארבעה מיל (אם הוא מקפיד על כך) – ימתין. והרמ"א אומר שמקילים בזה, ואינו צריך להמתין כלל {{הערה|סט"ז.}}.


הגברת האש על ידי יהודי עוזר רק במקרה של נחתום נכרי ולא בלחם ביתי.הדבר תלוי באפיה ולא בבעלות, לכן אם אפאו נחתום וקנאו סתם גו הפת מותר מצד פת ישראל.
{{הערות שוליים|}}
{{הערות שוליים|}}
{{הלכה}}
{{הלכה}}
[[קטגוריה:אכילה ושתיה]]
[[קטגוריה:אכילה ושתיה]]
[[קטגוריה:אורח חיים]]