חקל תפוחין קדישין: הבדלים בין גרסאות בדף

'''חקל תפוחין קדישין''' היא כינוי לשכינה הקדושה ב[[ליל שבת]] ובכל זמן שהיא נמצאת על מכונה ובתיקונה השלם כעין לעתיד לבא, כאשר היא מקבלת מוחין מ[[זעיר אנפין]] ועולה עמו בתכלית העליה.

משמעות המילה "חקל" היא [[שדה]]. ה[[שדה]] בפנימיות התורה היא משל להשכינה הקדושה. אך בזוהר הקדוש מבואר{{הערה|ר"פ חיי דקכ"ב ע"ב, מובא ב[[אור התורה]] פרשת פינחס ד"ה ושעיר עזים אחד לחטאת, ע' א'קע}}. בענין הפסוק "מלך ל[[שדה]] נעבד": {{ציטוטון|אית [[שדה]] ואית [[שדה]] ... ובגין כך שעיר ד[[ראש חודש]] בגין דאתפרש ההוא [[שדה]] ממלכא קדישא ולא שריין בההוא [[שדה]] ברכאן מהאי מלך}} כלומר: יש [[שדה]] בקדושה ויש [[שדה]] ב[[טומאה]], וה[[שדה]] בטומאה נפרש מה[[שדה]] דקדושה ולכן לא שורה ב[[שדה]] זו ברכתו של [[הקב"ה|המלך]].

בשער הכוונות ל[[אר"י]]{{הערה|קבלת שבת}} מבואר החילוק בין שני הבחינות של "[[שדה]]", כי המילה [[שדה]] היא משל להשכינה כפי שנמצאת בכניסת השבת, שאז היא עולה מעולמות [[בי"ע]] הנקראים עולמות ה[[שקר]], לאצילות הנקרא עולם ה[[אמת]]. לעומת זאת הכינוי [[שדה]] במשמעות השניה, היא השכינה כפי שמלובשת בקלי' להחיותם בתורת גלות, ואז היא מתעלמת באותיות [[שקר]], בצורה כזאת: האות [[ק]] המורה על הרגל שעליה נאמר "רגליה יורדות מות", ההתפשטות למקום השקר, נהפכת ל[[ד]] שהיא ביטול מלשון דלות, וה[[ר]] המורה על גילוי השכינה הנעלם בתחתונים נהפך ל[[ה]] המורה על גילוי בבחינת אשה מעוברת.

מסיבה זאת מנהג המקובלים היה לצאת בכניסת לשבת ל[[שדה]], להורות על כך שהשכינה היא בבחינת [[שדה]] הראויה לזריעה.

מסיבה זאת, מובא בכתבי האר"י הק' "ליתן עיניו בכוס" קודם הקידוש, מכיון שבעלית השכינה לחב"ד היא מקבלת כביכול בחינת "עינים" שהיא ראיית החכמה, ובחסידות מבואר כי הכוונה היא לבהירות האמונה המוחלטת המאירה בבני ישראל בשעה זאת עד סוף השבת. בספרי [[תולדות יעקב יוסף]] מובא בשם הבעל שם טוב ביאורים על ענין זה, המבארים את החילוק בין ההארה של השכינה במשך ימות השבוע שהיא מ[[בינה]], להארה שבשבת שהיא בחינת [[חכמה]].

מבואר בקבלה שאור זה יוצא מ"תרין דתפוחין" ד[[אריך]] (שהם יוצאים מתיקון השביעי שמ[[י"ג מידות הרחמים]] הנקרא "ואמת"), הארת פנים דא"א הנק' שעשועים ש"ע נהורין. כי כתיב חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח' א') כמו [[רבי אבהו]] שהאירו פניו מחמת שראה [[ברייתא|תוספתא]] חדשה, וניכר אדמומית בלחיים ממש, ואף שהוא ענין גשמי, אמנם סיבתו גבוה מאד נעלה שהוא בחי' עצמיות התענוג שביחידה שבנפש שהיא הנמשכת בכח השכל וגורמת אותו שירד מהעלם אל הגילוי לחדש השכלה חדשה, ולכן ניכר התענוג מאד כשממציא שכל חדש מפני שזה רגע שיצא השכל ונולד מהתענוג בהתלבשותו בכח השכל ומצד אותו התענוג יהיה ג"כ הארת פנים הגשמיים בלחייו, ונמצא שאע"פ שהוא הארה גשמית, שרשה נעלה גם מכח השכל והוא בחינת עצמיות התענוג.

{{הערות שוליים|}}