ספר יהושע: הבדלים בין גרסאות בדף

'''ספר יהושע''' הוא הספר הראשון בסדרת ספרי ה[[נביאים]], שבו מתוארים תולדות בני ישראל מיום הסתלקותו של [[משה רבינו]], כניסתם לארץ וכיבושה, אשר נעשו על ידי [[יהושע בן נון]] - אשר על שמו נקרא הספר, עד להסתלקותו.

ה[[גמרא]] אומרת ב[[מסכת בבא בתרא]]{{הערה|דף טו, עמוד א.}} ש"יהושע כתב ספרו".

ב[[י' בניסן]] יהושע קרא לכל העם והודיע להם שהקב"ה הולך לבקוע עבורם את הירדן על ידי הארון, ושזה יהיה להם סימן שהקב"ה נמצא עמהם והוא יוריש את שבעת האומות מפניהם. וביקש מכל שבט להקצות לו אדם אחד שיהיה מוכן על ידו. וכן אמר להם שכאשר הארון יעמוד בתוך הירדן כל מימיו יעמדו ל{{מונחון|נד|עמוד}} אחד.

מאז שבני ישראל עברו את הירדן, מלך יריחו הורה על הסגר, ואף אחד לא הורשה להכנס ולצאת מהעיר. הקב"ה הורה ליהושע את סדר המצור: בכל יום מתחיל מיום ראשון יעשו כל יום סיבוב אחד מסביב לעיר, כששבעה כהנים עם שבעה שופרות בראש, ואחריהם הכהנים שנושאים את הארון, וכל העם מאחוריהם. בכל יום יתקעו פעם אחת, וביום השביעי - בשבת, יקיפו את העיר 7 פעמים, ולאחר מכן יתקעו 7 פעמים, ולבסוף כל העם יריעו - והחומה תיפול תחתיה, וכל אחד יכנס לעיר ממקומו. יהושע הורה זאת לעם, ואכן הם החלו להקיף את העיר, בכל יום פעם אחת כשהחלוץ (בני ראובן וגד) הולכים בראש. את העם הזהיר יהושע להיות בשקט כל הזמן. ביום השביעי, בעלות השחר הם יצאו לכיוון יריחו, יהושע אמר לעם, שיריעו בקול, כי ה' נתן להם את העיר; ושכל העיר הינה חרם ושללה לה', ושישאירו בחיים רק את רחב ומשפחתה (כי היא הצילה את המרגלים). ואת כל הכסף, הזהב, הנחושת והברזל יביאו לאוצר ה' (למשכן). כאשר הכהנים תקעו בפעם השביעית, העם הריע והחומה נפלה תחתיה, והם לכדו את העיר, והרגו את כולם כולל אנשים, נשים וטף וכן את בעלי החיים שהיו שם. שני המרגלים הלכו לחלץ את משפחת רחב, ולאחר שהוציאום מהעיר הם שרפו את העיר באש, ואת המתכות הביאו לאוצר בית ה'.

עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח משבט יהודה מעל בחרם, וה' כעס על בני ישראל בשלו. וכאשר יהושע שלח אנשים לבדוק את העיר 'העי', לדעת כיצד אפשר לכובשה, הם אמרו לו, שעיר כל כך קטנה, די ב-2,000 או 3,000 איש בכדי לכובשה, ואין צורך בכל העם. בפועל יצאו לשם 3,000 איש, אך הם נסו מפני אנשי העי, והם הרגו בהם כ-36 איש (חז"ל אומרים{{הערה|[[מסכת בבא בתרא]] קכא, ב.}} שהיה זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כנגד רובה של סנהדרין). העם החל לפחד מפני כשלונות בקרבות, ויהושע והזקנים התאבלו לפני ארון ה' עד הערב. יהושע פנה לה', וטען לפניו, שלאחר שנפלנו ונסנו מפניהם, זה שאלה של זמן עד שכולם יבואו ויכריתו אותנו "ומה תעשה לשמך הגדול"? ה' ענה לו, שמדוע את נופל על פניך? בני ישראל חטאו ועברו על החרם, ולקחו משלל יריחו והטמינו בכליהם, ולכן הם לא יכולים לנצח את אויביהם. מחר תאסוף את בני ישראל, ותאמר להם שזה קרה כי מישהו מעל בחרם, ולא תוכלו לנצח עד שתסירו את החרם מקרבכם. ותעשו גורל, בין השבטים והמשפחות, עד שתמצאו מיהו החוטא. ותשרפו את החוטא ואת כל מה ששיך לו, כי הוא "עשה נבלה בישראל". בבוקר הוא אסף את כולם, ונלכד שבט יהודה, ובה משפחת הזרחי, ובה בית זבדי, ובו נלכד עכן. לאחר שהוא התחיל להכחיש את המעשה, אמר לו יהושע  

"בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל, וְתֶן לוֹ תוֹדָה; וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי". כאשר הוא ראה שבני שבטו נאספים למלחמה, הוא הודה ואמר שהוא אכן מעל בחרם, ולא רק ביריחו, אלא גם בחרמות שהיו בימי משה הוא מעל, ונטל מהשלל 'אדרת שנער', 200 שקלי כסף ולשון זהב של 50 שקלים, והטמין באוהלו. יהושע שלח להביא את מה שהטמין, וכשהביאום לפניו ולפני העם הוא "הציקם" לפני ה' (כאומר: על אלה יפלו רובם של סנהדרין?!{{הערה|[[מסכת סנהדרין]] מד, א.}}). יהושע לקח את עכן וכל חפציו ולקחם ל'עמק עכור', ושם הוא אמר לו: על שעכרת את ישראל, ה' יעכרך ביום הזה (ולא לעולם הבא{{הערה|[[מסכת סנהדרין]] מג, ב.}}). וכל העם רגמו אותו באבנים, הוא שרפו באש, ולאחר מכן כיסו אותו בגל אבנים גדול. ולכן קראו למקום 'עמק עכור' {{כתב קטן|(פרק ז)}}.

כל המלכים שהיו בארץ התאספו להלחם עם ישראל. אך אנשי גבעון ששמעו את הנעשה ליריחו והעי, פחדו, ועל כן הם באו בתחבולה ליהושע: הם שלחו שלוחים שלבשו בגדים מרופטים, ולקחו שקים בלים לחמורים, וכל חפציהם נראו כאילו הם באו מדרך רחוקה; והם באו ליהושע לגלגל, ואמרו אליו ואל כל ישראל שהם באים ממקום רחוק, והם רוצים לכרות עם בני ישראל ברית. בני ישראל חשדו בהם בתחילה שאולי הם מיושבי הארץ, אך הם חזרו ליהושע וסיפרו שהם באו מארץ רחוקה, והם שמעו את מה שנעשה למצרים, לסיחון ולעוג, וראשי עמם שלחום עם צידה לדרך להגיע אל בני ישראל ולכרות עמהם ברית, והם גם הראו את הלחם היבש שהתעפש ושאר חפציהם שבלו בדרך. הם קיבלו את דברים, ולא שאלו את פי ה', ויהושע עשה להם שלום, וכרת עמהם ברית, ונשיאי העדה נשבעו להם. לאחר שלוש ימים, התברר כי אלו היו הגבעונים, כאשר הם הגיעו למקומם והעם רצה להלחם בהם, הנשיאים אמרו להם שאי אפשר, כיוון שהם כרתו להם ברית. ולתלונת העם, השיבו שעל השבועה הם לא יכולים לעבור, אך הם ישימו אותם לחוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה. יהושע קרא לגבעונים ואמר להם: שמכיוון שרימתם אותנו, אתם ארורים, ותהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' לעולם{{הערה|מה שאמרו הנשיאים "לכל העדה", היה זה רק בזמן המלחמה - מפרשים.}}. הגבעונים התנצלו, ואמרו שהם פחדו על חייהם, כי הם שמעו על ציווי ה' להכרית את כל יושבי כנען, וכעת הם מקבלים על עצמם עבדות זו, ובלבד שלא יהרגם {{כתב קטן|(פרק ט)}}.

המהר"ש מבאר את הענין, על פי האמור בפסוק {{ציטוטון|ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה}}, ומסביר כי מעלתו של היין הוא גילוי כוחות הנפש הפנימיים - {{ציטוטון|נכנס יין יצא סוד}}, והסוד הגנוז ב[[נפש]] הוא ה[[אהבה]] המוסתרת, ועל ידי שיכנס בנפשו בחינת [[יינה של תורה]], שהוא בחינת קיום התורה וה[[מצוות]] כראוי, על ידי זה נמשך התגלות האהבה מוסתרת שתצא האהבה אל הגילוי בלב [[כנסת ישראל]] שיהיו בוערים באהבה פשוטה "למהוי אחד באחד" - ולהבטל אליו יתברך.

עניין הדבר הוא, שדקדוקי הסופרים ותקנות חז"ל מבוססים על העניין של {{ציטוטון|אהבתי אתכם אמר ה'}} כ[[משל]] אהבת האב אל הבן שמדקדק אחריו שיהי' הולך בדרך הטוב כי רוצה שיהיה ישר בעיני אלקים ואדם, לכן מדקדק ומחמיר עליו כל מה שאפשר לדקדק, וכל זה גורם האהבה התקועה בלב האב אל הבן, או כמו למשל מרגליות טובה עושים לה שמירה מעולה דאם החפץ אינו יקר אינו מדקדק בשמירתו אבל כל מה שהחפץ יקר יותר מדקדקים יותר בשמירתו, וכן יובן בנמשל למעלה דמפני עוצם אהבתו לישראל מדקדק עליהם לכן נתן להם [[תורה שבעל פה]] שהוא עניין דקדוקים.