עיבור (בחסידות): הבדלים בין גרסאות בדף

בקבלה ובחסידות המוחין דעיבור היא משל למצב שבו החיות האלוקית שבעולם מתכסה ונעלמת לגמרי. כך למשל נחשבו ישראל במצרים לעובר במעי אמו כמוזכר בגמרא, ועל פי ביאור האר"י ז"ל הרי זה מפני שהמוחין לא יצאו מה[[חב"ד]] לידי גילוי ב[[מידות]].

לעומת זאת יש לעיתים שהעיבור הוא כינוי למצב נעלה ביותר בו האדם נכלל לגמרי במקורו ושרשו העליון. החילוק בין המצב הזה למצב הקודם שבו העיבור הוא לגריעותא, הוא שבמצב הראשון אזי מציאות העיבור היה רק בחלק ההסתלקות של המוחין, אבל לא בחלק הביטול הגמור לשורש, נמצא שמצד המציאות היה העולם במצב של גילוי הנקרא [[זעיר אנפין]], ואלא שהמוחין נסתלקו ממנו בבחינת העיבור. לעומת זאת, יש מצב שבו העולם נכלל במקורו מצב האור שבו ומניעת הפירוד, ומצב זה הוא העיבור לטיבותא.

כך למשל מוסבר בחסידות כי נשמת [[רב המנונא]] סבא היתה [[נשמה]] דאצילות מבחינת ה[[נשמה|נשמות]] דים העליון שבמלכות דאצילות, ולכו נקרא רב המנונא מלשון "נוני ימא".